סקירת ספרות

מפלגות פוליטיות בראשית המאה העשרים ואחת

עדויות רבות המצטברות בעשור האחרון מצביעות על התפתחות במעמדן ובתפקידן של מפלגות פוליטיות בדמוקרטיות הוותיקות: ירידה בשיעורי החברות, שחיקה ברמת הנאמנות המפלגתית, היחלשות הקשרים החברתיים המסורתיים בינן לבין האזרחים ופגיעה בלגיטימציה שלהן. בעוד שיש הרואים את התופעות הללו כהוכחה לירידה במעמדן של מפלגות פוליטיות בדמוקרטיות המבוססת, אחרים רואים בהן ביטוי לתהליך התפתחותי והסתגלותי שהן עוברות בתגובה לשינויים חברתיים, טכנולוגיים ואידיאולוגיים. שתי התפיסות האלה מעצבות במידה רבה את המעמד המעורפל של מפלגות בימינו.

המרכזיות של מפלגות פוליטיות מושרשת עד כדי כך שקשה לתפוס יחידה פוליטית דמוקרטית מודרנית ללא נוכחות בזירה. עם זאת יש לזכור כי המפלגה היא תופעה פוליטית שאינה ישנה, ואשר לא כולם ראו בה מוסד חיוני ומועיל. מדיסון (נשיא ארצות הברית הרביעי וממנסחי הפדרליסט), למשל, ראה בסיעות ובמפלגות פוליטיות איום על האינטרס הקבוע והמצטבר של הקהילה. יתר על כן, מפלגות פוליטיות לא חיו בשלום עם המסורת הליברלית ששורשיה בפילוסופיה הפוליטית של ג'ון לוק, או עם המסורת הדמוקרטית הרדיקלית ששורשיה בחשיבה של רוסו; לשתי מסורות אלה קשה לקבל את רעיון המוסד המפלגתי אשר מטבעו מתעלה על האינטרסים של הפרט, אך דוחה גם את קיומו של הרצון הכללי אליבא דרוסו. למעשה, ההכרה בכך שקיום מפלגות הוא כורח קיבלה חיזוק רק עם הופעתה של דמוקרטיית ההמונים. דמוקרטיה זו הפכה את הקשרים הישירים בין המדינה לבין המוני היחידים ללא-ראליים, כאשר מוסדות תיווכיים כמו מפלגות פוליטיות תפסו את מקומם.
למרות השתרשות תפיסתן כמוסדות הכרחיים, היחס המעורפל בין מפלגות לבין דמוקרטיה התקיים עמוק אל תוך המאה העשרים. כך למשל מוסד המפלגה לא אוזכר כלל בחוקות הדמוקרטיות הוותיקות. רק בחוקות חדשות מהדור שלאחר מלחמת העולם השנייה (החוקה הגרמנית או האיטלקית) החל תהליך של אזכור מפלגות במסמכים חוקתיים; רק אז גם מוענקים להן לראשונה תפקידים חיוביים וחיוניים של שמירה על יציבות המשטר הדמוקרטי ושל הענקת מסגרת אזרחית להשתתפות פוליטית ולתחרות אלקטורלית. בעקבות זאת ערכו גם דמוקרטיות אחרות תיקונים חוקתיים והכניסו לגוף החוקה את תפקידן של המפלגות. באמצע המאה העשרים כבר נתפסו המפלגות החלק בלתי-נפרד מהפוליטיקה המודרנית. הרעיון של מרכזיות המפלגות היה אפוא לתזה מרכזית ומובילה, המבוססת לא רק על הכרה בשרידותן ובנחיצותן אלא גם על הערכת תרומתן החיובית לדמוקרטיה המודרנית. בעשור האחרון עולה לצד תזה זו תזה מתחרה, המבקרת את המפלגות וטוענת כי הן מצויות בנסיגה. גל זה של ביקורת אנטי-מפלגתית מופנה אל דרכי הארגון שלהן ומצביע על כישלונן בביצוע רבות מן הפונקציות המסורתיות שלהן, כגון אינטגרציה חברתית, חינוך פוליטי, שיוך מעמדי וערוצי ייצוגיות.

"המרכזיות של מפלגות פוליטיות מושרשת עד כדי כך שקשה לתפוס יחידה פוליטית דמוקרטית מודרנית ללא נוכחותן בזירה."

שתי התזות הללו - מרכזיותן של המפלגות או חולשתן נוכח האתגרים שניצבים בפניהן בעולם הפוליטי המודרני - מוצאות ביטוי בכמה מן המחקרים וקובצי המאמרים שהופיעו לאחרונה.

הספר Parties without Partisans בוחן את תפקוד המפלגות הפועלות במדינות הדמוקרטיות המתועשות עם תום המאה העשרים. מטרתו העיקרית היא לבדוק האם קיימות עדויות אמפיריות התומכות בהשערה כי מפלגות נמצאות בתהליך של נסיגה. בספר שלושה חלקים, וכל אחד מהם מוקדש לזירה אחת שהמפלגות פועלות בה: מפלגות כמגייסות קולות, מפלגות כמוסדות ארגוניים ומפלגות ברמת הפרלמנט והממשלה.

החלק העוסק במפלגות באלקטורט (בתפקידן כמגייסות קולות) מציג ממצאים משכנעים: המפלגות אינן משמשות עוד כמוקד הזירה הפוליטית - הבוחרים נוטים להתמקד יותר במועמדים ובאישיותם ולא במפלגות ובעמדתן האידיאולוגית; הם סומכים יותר על כלי התקשורת לשם צריכת מידע פוליטי ומעורבים פחות במערכות הבחירות. גם הירידה המסתמנת בשיעורי ההצבעה בחלק ניכר מהמדינות משמשת עדות לירידת קרנן של המפלגות בעיני האזרחים.

בחלק המוקדש למפלגות כארגונים פוליטיים, החוקרים מזהים מגמה מובהקת של ירידה עקיבה בשיעורי החברות במפלגות כמעט בכל מדינה שנבדקה. השחיקה בממדי החברות, כך עולה מן הממצאים, החריפה מאז ראשית שנות התשעים. אולם החוקרים מסייגים את משמעותם של ממצאים "מדאיגים" אלה על-ידי כך שהם מראים כי מנקודת מבט היסטורית של המאה העשרים, מפלגות-המון לא היו כלל הנורמה אלא דווקא יוצאות הדופן. בנוסף, אין עדויות לכך שהימצאותן של מפלגות-המון (על שיעורי החברות הגדולים שלהן) היא תנאי מקדים לצמיחתו ולשימורו של משטר דמוקרטי. ממצאים אלה מובילים אותם לערער על התפיסה הרווחת ששיעורי חברות נמוכים מסמלים ירידה בעצמתן הארגונית של מפלגות.

החלק האחרון עוסק במפלגות ברמת הממשלה וביצוע המדיניות. בחלק זה החוקרים מוצאים כי ברמה זו המפלגות שומרות על תפקידן כזירות המוסדיות החשובות ביותר שמניעות תהליכי קבלת החלטות וביצוע מדיניות. חברי פרלמנט, שרים וחברי קבינט הם עדיין בעלי תמריץ לפעול בצורה קולקטיבית על-פי מסגרת שיוכם המפלגתי.

"...האתגרים שמפלגות פוליטיות מתמודדים עמם כיום - בכל סוגי המשטר ובדמוקרטיות מבוססות כמו גם בחדשות - יכולים להתפרש בדרכים שונות."

הספר Political Parties and Democracy משלים בצורה מסוימת את הספר הקודם, בכך שהוא מספק מקרי מבחן נוספים מעבר לאלה השכיחים במחקר (דמוקרטיות מתועשות ותיקות). הוא בוחן את תפקודן והתפתחותן של מפלגות פוליטיות גם במדינות מתפתחות כמו הודו, טורקיה, מדינות באמריקה הלטינית ובמזרח אירופה.
עם זאת, דומה שתרומתו הגדולה של הספר נמצאת לאו דווקא בפרקים העוסקים במקרי המבחן אלא דווקא בחלק הראשון, התאורטי. המאמר הראשון בחלק זה (מאת עורכי הספר) מציג טיפולוגיה חדשנית של מפלגות פוליטיות. בהתבסס על זיהוי שבעה תפקידים שמפלגות ממלאות, הם מציעים אבחנה בין 15 סוגי מפלגות, המקובצות לחמישה אשכולות עיקריים: מפלגות אליטה (elite), מפלגות-המון (mass-based), מפלגות אתניות (ethnic-based), "מפלגות לצורך היבחרות" (electoralist) ומפלגות דמויות תנועות פוליטיות (movement). אפשר לבקר שיטת מיון זו על העומד הרב שהיא מציגה; אך המחברים מצדיקים אותו בטענה כי הצמצום של שיטות המיון המקובלות נובע מהתרכזות במפלגות הפועלות רק בדמוקרטיות המבוססות.

המאמר השני בחלק התאורטי (מאת Hans Daalder) עוסק בצמיחה ובהתפתחות של מפלגות . הוא טוען כי מפלגות צמחו בדמוקרטיות מערביות בנתיבים שונים: בארצות הברית הופיעו מפלגות בשלב מוקדם, לצד ממשל אחראי וזכות בחירה רחבה אך הרבה לפני תהליכי התיעוש. כתוצאה מכך מפלגות התאפיינו במסגרת ארגונית רופפת והיו מקומיות בטיבן. בבריטניה, שם התיעוש הופיע מוקדם יותר אך הרחבת זכות הבחירה התעכבה, צמחו מפלגות בעלות אופי אליטיסטי אך מגובשות יותר, שהפכו לכלי מגייס רק בשלב מאוחר. במערב אירופה, טוען המחבר, עיתוי התיעוש ביחס להתבססותם של מוסדות אלקטורליים הוא שעיצב את אופי המפלגות. מאמרים נוספים בחלק זה בוחנים את האמריקניזציה של מפלגות השמאל באירופה, את השינוי בתפקידי הייצוג הפוליטי וקיבוץ האינטרסים של המפלגות ואת השפעתן של שיטות בחירות על מפלגות ומערכות מפלגות. במאמר המסכם את הספר (מאת Bartolini & Mair), המחברים קובעים כי האתגר שמפלגות פוליטיות מתמודדות עמם כיום - בכל סוגי המשטר ובדמוקרטיות מבוססות כמו גם בחדשות - יכולים להתפרש בדרכים שונות. בכל מקרה, התרחקון של מפלגות מן החברה אל עבר המדינה מאיימת לערער את הלגיטימיות שלהן בטווח הארוך.
העדויות העולות מהספר הן כי בכל סוגי הדמוקרטיות מפלגות מאבדות את תמיכתם של אזרחים ואת מעורבותם. הן אמנם משמרות את תפקידן כמוסדות אשר מבנים את התחרות האלקטורלית ומארגנים את הממשלה, אך ביצוע תפקידים חשובים אלה ללא תמיכה מלמטה אינו בריא לדמוקרטיה.

מחקר נוסף משלים את המחקרים המקיפים הללו: Are Political Parties Necessary?.  מחקר זה בדק האם אזרחים סבורים כי מפלגות פוליטיות נחוצות כלל, והאם קיים גורם מרכזי המשפיע על עמדתם בסוגיה.

בשלב ראשון נשאלו נסקרים מ-20 מדינותהמדינות שנבחרו הן בעלות אפיונים מוסדיים מגוונים: דמוקרטיות פרלמנטריות ותיקות בעלות מערכת פוליטית רב-מפלגתית (הולנד, נורבגיה, ישראל, גרמניה, שוודיה, ספרד, יפן); דמוקרטיות פרלמנטריות ותיקות בעלות מערכת דו-מפלגתית (בריטניה, אוסטרליה, ניו-זילנד); דמוקרטיות נשיאותיות (ארצות הברית, מקסיקו, ארגנטינה, טייוון); דמוקרטיות פרלמנטריות חדשות (צ'כיה, פולין, ליטא, הונגריה); דמוקרטיות נשיאותיות חדשות (רומניה, אוקראינה) שאלה זהה: "יש הטוענים כי מפלגות פוליטיות נחוצות כדי שהשיטה הפוליטית במדינתנו תפעל; אחרים אומרים שהמדינה שלנו לא זקוקה למפלגות. על סולם של 1 עד 5 (1 - אני מסכים מאוד כי מפלגות נחוצות, 5 - אני לא סבור שמפלגות נחוצות כלל), מהי דעתך?" הממצאים מראים כי בכל המדינות קיים רוב של נשאלים הסבורים כי מפלגות נחוצות; אולם הוא שונה במידה משמעותית ממקרה למקרה. התמיכה הגדולה ביותר בנחיצות המפלגות הושגה בשלוש דמוקרטיות ותיקות שקיימת בהן מערכת רב-מפלגתית: הולנד, נורבגיה ושוודיה. אחריהן בדירוג שתי דמוקרטיות חדשות יותר: ספרד וטייוון המדינות שבהן נרשמה התמיכה המועטה ביותר בנחיצות המפלגות היו מצד אחד, שתי דמוקרטיות חדשות (ליטא ואוקראינה), ומצד שני הדמוקרטיה הוותיקה בעולם - ארצות הברית. ישראל נמצאה במרכז הרשימה, עם 73 אחוז תמיכה בנחיצות המפלגות. לא נמצא אפוא מתאם בין גיל המשטר הדמוקרטי וסוגו (פרלמנטרי או נשיאותי) לבין מידת התמיכה בנחיצותן של מפלגות.

בשלב השני נשאלו הנסקרים סדרה של שאלות שעזרו לחוקרים לסווגם לארבע קטגוריות: בעלי זהות מפלגתית חזקה; בעלי זהות מפלגתית חלשה; חסרי זהות מפלגתית אך בעלי העדפה של מפלגה מסוימת; חסרי זהות מפלגתית או העדפה ברורה.

עתה הושוותה דעתו של כל נסקר לגבי נחיצות המפלגות (השלב הראשון) עם מידת זהותו המפלגתית (השלב השני). בכל המדינה שנבחנו נמצא קשר חיובי בין מידת הזהות המפלגות של הנשאל לבין הכרתו בנחיצות המפלגות לתפקוד המערכת הפוליטית. במילים אחרות, אלה שתויגו כבעלי זהות מפלגתית חזקה יותר נטו להכיר בנחיצות המפלגות יותר מאשר אלה בקטגוריות האחרות. בארצות הברית למשל 79 אחוז מהנסקרים שתויגו כבעלי זהות מפלגתית גבוהה הכירו בנחיצות המפלגות, לעומת 43 אחוז מקרב אלה שתויגו כחסרי זהות או העדפה מפלגתית. בישראל ההפרש קטן יותר: 73 אחוז מהנסקרים שתויגו כבעלי זהות מפלגתית גבוהה הכירו בנחיצות המפלגות, לעומת 68 אחוז מקרב אלה שתויגו כחסרי זהות או העדפה מפלגתית.

מה המסקנה העולה מן הממצאים? החוקרים טוענים שהקשר המובהק והעקיב (בכל 20 המדינות שנסקרו) בין מידת הזהות המפלגתית לבין הכרה בנחיצות המפלגות מלמד על כך שרמת הזהות המפלגתית היא כלי עזר חשוב להערכת חוסנו של המשטר הדמוקרטי במדינה. ההנחה היא שמפלגות הן שחקניות חשובות במערכות פוליטיות דמוקרטיות; מכאן שאם ההכרה בנחיצותן בעיני האזרחים במדינה מסוימת תיחלש לאורך זמן ובאופן עקיב, הדבר עלול להעיד על התערערותו של המשטר הדמוקרטי באותה מדינה.

הכתוב מבוסס על:

• Dalton, R.J. and M.P. Wattenberg (eds.), Parties without Partisans: Political Change in Advanced Industrial Democracies, Oxford: Oxford University Press, 2000.

• Diamond, L. and R. Gunther (eds.), Political Parties and Democracy, Baltimore: Johns Hopkins University Press, 2001.

• Holmberg. S., "Are Political Parties Necessary?" Electoral Studies, Vol. 22 (2), June 2004, pp. 287-299.

• Van Biezen, I., "The Place of Parties in Contemparary Democracies," West European Politics, Vol. 26 (3), July 2003, pp. 171-184.