פרלמנט במוקד: טורקיה

בחודש יולי 1995 אישר הפרלמנט הטורקי חבילת תיקונים לחוקת 1982. אלה הרחיבו את ההשתתפות הכללית בתהליך הפוליטי בכך שהורידו את גיל ההצבעה מ-20 ל-18, ואפשרו לאיגודים והתאחדויות ליטול חלק בפעילויות פוליטיות. מספר המושבים בפרלמנט הועלה ל-550, וחברי הפרלמנט הורשו שוב לעבור ממפלגה למפלגה, לאחר שבחוקת 1982 הונהג חוק שהגביל ניידות בין-מפלגתית.

באמצע אוקטובר 1995 נפלה ממשלת טאנסו צ'ילר בהצבעת אי אמון. שברירותה של הקואליציה הולידה פשרה, שאילצה את ראש הממשלה טאנסו צ'ילר להסכים לבחירות מוקדם מכפי שתכננה. תוצאות הבחירות, שנערכו בדצמבר 1995, סימנו מהפך פוליטי: לראשונה זכתה ברוב 'מפלגת הרווחה' האסלאמית של נג'מטין ארבאקאן, התומכת בהתרחקות טורקיה מהמערב והתקרבותה לעולם המוסלמי. המפלגה השיגה רוב דחוק של 158 מושבים מתוך 550 המושבים שבפרלמנט - 21.38% מן הקולות. המפלגה הימנית 'הדרך הנכונה' של ראש הממשלה היוצאת צ'ילר זכתה ב-19.18% מן הקולות. המפלגה הימנית 'מולדת' של מסוט אילמאז - מפלגת האופוזיציה הראשית בפרלמנט היוצא - השיגה 19.65% מן הקולות. המערכת הפוליטית של טורקיה נכנסה לתקופה ארוכה של משא ומתן וניסיונות כושלים להרכבת קואליציה, כתוצאה מיריבות אישית בין שני מנהיגי מפלגות הימין מחד גיסא ונחישות המפלגות מימין ומשמאל שלא להצטרף לקואליציה בהנהגתו של ארבאקאן מאידך גיסא. המשבר הסתיים בתחילת חודש מרס 1996, כאשר צ'ילר ואילמאז הסכימו להקים ממשלת קואליציה שתפעל ברוטציה בין שני המנהיגים.

המשבר האחרון הוא שלב נוסף בדרך החתחתים של הפוליטיקה הטורקית מאז ימי כינון הרפובליקה, וניתן להבינו טוב יותר על רקע ההתפתחות ההיסטורית: מוסטפה קמאל האגדי, גיבור טורקי של מלחמת העולם הראשונה (שנודע לאחר מכן כ'אתאטורק'), ייסד את הרפובליקה הטורקית בשנת 1923 אחרי 600 שנה של שלטון האימפריה העותמאנית. הרפובליקה החדשה הנהיגה סדרה של רפורמות חברתיות, פוליטיות וכלכליות, שיצרו את הבסיס האידיאולוגי לטורקיה המודרנית. מדיניות זו, המכונה 'קמאליזם', הפכה את טורקיה למדינה המוסלמית היחידה שהפרידה בין דת למדינה, ולמדינה לאומית ומודרנית בעלת אוריינטציה מערבית. בשנת 1924 פורסמה החוקה הראשונה של טורקיה החדשה, שהושתתה על עיקרון ריבונות העם והעניקה סמכויות רחבות לאסיפה הלאומית. אף על פי כן אפשר חוקה זו קיום משטר נשיאותי, סמכותי, חד-מפלגתי, שנשען על מפלגת העם הרפובליקנית (RPP). רק אחרי מלחמת העולם השנייה התאפשרה התארגנות מפלגת אופוזיציה וקמה המפלגה הדמוקרטית.

בשנת 1960 התרחשה הפיכה של קציני הצבא לשם כינון חוקה שתמנע פגיעה במשטר הדמוקרטי, תעגן את המבנה הרב-מפלגתי ותנהיג תיקונים בכלכלה ובחברה. בשנת 1961 אושרה באסיפה הלאומית (GNA) ובמשאל עם חוקה חדשה, לפיה הרפובליקה היא "לאומית, דמוקרטית, חילונית וסוציאלית". הושם דגש על זכויות היסוד של הפרט ועל חובות המדינה כלפיו.
במהלך שנות השישים והשבעים שלטו ממשלות קואליציה בלתי יציבה, תוך דומיננטיות משתנה בין המפלגה הרפובליקאנית בהנהגת אצ'ווויט לבין מפלגת הצדק בהנהגת סוליימן דמירל. במרס 1971 הביעו מנהיגים צבאיים בכירים חוסר שביעות רצון בולט מיכולת התפקוד של הממשלה והתמודדותה עם האלימות מבית, ותבעו להחליפה. בסוף שנת 1979 התגברה אי היציבות כתוצאה ממיתון כלכלי, החרפת האלימות מצד חוגים קיצוניים וחשדנות כלפי פעילות המחוקק. האסיפה הלאומית המפוצלת לא הצליחה לבחור בנשיא חדש או להעביר חקיקה שתתמודד עם המשבר.

מצב זה מתאר את אתגר הלגיטימציה המאפיין את הפוליטיקה הטורקית: מאז כינונה של הפוליטיקה הרב-מפלגתית באמצע שנות הארבעים חזרו מתחים עצומים בין האופוזיציה לבין הממשלה וסיכנו את הלגיטימציה של השלטון האזרחי ואת המבנה הפלורליסטי.

חוקת 1982, שהונהגה בעקבות התערבות צבאית נוספת, אישרה את מבנה השלטון הדמוקרטי, החילוני והפרלמנטרי של טורקיה. בחוקה מוגנות זכויות היסוד של הפרט, בהן זכות המחשבה, הביטוי וההתארגנות. ניתן להגביל זכויות אלה בזמן חירום, אך לא ניתן לעשות בכך שימוש אשר יפגע בשלמות המדינה או יכפה שיטת שלטון המבוססת על דת, כיתה אתנית או מעמד חברתי. החוקה החדשה עוצבה במגמה ליצור מערכת פוליטית יציבה. לשם כך נקבעו מספר כללים חדשים למשחק הפרלמנטרי:
א. מבנה האסיפה הלאומית שונה על-ידי ביטול הסנאט וכינוסה לבית אחד.
ב. חוק הבחירות שונה לשיטה אזורית-יחסית, שתמנע ממפלגת מיעוט מלהשיג רוב בפרלמנט. כדי להשתתף בחלוקת המושבים בפרלמנט, מפלגה חייבת לעבור אחוז חסימה בגובה של 10% מקולות המצביעים ברמה הלאומית, כמו גם אחוז מסוים מסך כל הקולות במחוזות המתחרים הנקבע על פי נוסחה מורכבת. מנגנון חסימה כפול זה נועד להקל על המשא ומתן הקואליציוני על-ידי הפחתת מספר המפלגות הקטנות בפרלמנט.
ג. הונהג חוק חדש המגביל ניידות בין-מפלגתית, ואוסר על נבחרים שהתפטרו ממפלגתם להתמודד על תפקידים מרכזיים במפלגה קיימת אחרת.
ד. חוזק מוסד הנשיאות, שהפך מייצוגי וסמלי בלבד לאקטיבי יותר. סמכות החקיקה של הנשיא הורחבה וכוללת את הזכות להגיש הצעות חקיקה למשאל עם, לבקש מבית המשפט החוקתי לבטל חוקים הנוגדים לחוקה, לפרק את האסיפה הלאומית ולקרוא לבחירות חדשות. הנשיא הוא גם ראש המועצה לביטחון לאומי הכוללת את ראש הממשלה, שרים וקצינים בכירים. היה זה ניסיון לפתור את משבר הלגיטימציה על-ידי חיזוק מעמדו של הנשיא, הנתפס כדמות ממלכתית בעלת השפעה היכולה למלא תפקיד של בורר ופוסק הוגן.
ה. עצמאותה ואי-תלותה של הרשות השופטת נשמרו על-ידי קביעה ברורה וחד-משמעית של מעמד השופטים וזכויותיהם. כמקובל בארצות אירופה, 'בית המשפט לחוקה' מוסמך לפסוק אם חוק כלשהו נוגד את החוקה. כמו כן משמש בית משפט זה לשפיטת הנשיא, ראש הממשלה, השרים ושופטי בית המשפט העליון, אם אלה הואשמו בחריגה מסמכויותיהם. החוקה קובעת היקף רחב של פונקציות מרכזיות ושל חוקים הקובעים הליכים פרלמנטריים. המערכת המחוקקת נותרה בעלת תפקיד מינורי של השלמת הפער וטיפול בחוקים ונהלים שלא נכללו בחוקה. רוב התנאים החדשים שנוספו לחוקה ומתייחסים ל-GNA נועדו לשפר את היעילות של הגוף המחוקק.

על אף השינויים בחוקה, המשיכו להתקיים בטורקיה מתחים פוליטיים חריפים המושרשים בתפיסות שונות לגבי הדמוקרטיה מצד שתי אליטות המפתח במדינה - המדינית והפוליטית. מתחילתו של העידן הרפובליקני בשנת 1923, ראתה עצמה האליטה המדינית כמגנה על ה'קמאליזם' ועל האידיאולוגיה הרשמית של המדינה - לאומיות, מודרניות וחילוניות - וחשדה שמא הפוליטיקאים יפעלו להכשלת נורמות אלה. לאחר כל התערבות צבאית חיפשה האליטה המדינית דרכים לכפיית הגבלות חוקתיות על הפעילות הפוליטית - כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בחוקת 1982.

התיקונים האחרונים בחוקה נעשו במטרה לאזן את השפעת שתי האליטות וליצור יציבות חדשה. ניתנה יותר לגיטימציה לתפיסה של האליטה הפוליטית, הכוללת בעיקר פקידים נבחרים שרואים עצמם כנציגי העם ומחשיבים השתתפות פוליטית. תרומתם של תיקונים אלה לחיים הפוליטיים ועתידה של ממשלת הקואליציה החדשה ויכולת עמידתה יתבררו עם הזמן.