הבחירות בלייבור: "השתלטות עוינת" או חזרתו של השמאל האידאולוגי?
הבחירות להנהגת הלייבור בבריטניה עוררו עניין רב כיוון שהמנהיג החדש הוא מהאגף השמאלי-רדיקלי של המפלגה. האם בחירתו נבעה מ"השתלטות עוינת" על המפלגה או שהיא מבשרת תפנית רעיונית בקרב השמאל החברתי, כפי שקורה לאחרונה במקומות נוספים?
בעוד "עונת המלפפונים" הפוליטית אצלנו נמצאת בעיצומה, בבריטניה התרחשה בשבועות האחרונים דרמה פנים-מפלגתית שמשכה אליה תשומת לב רבה בממלכה אך גם מחוצה לה. מפלגת הלייבור, אשר נחלה בבחירות האחרונות (מאי 2015) תבוסה קשה, בחרה מנהיג חדש. לכאורה, מדובר בהליך רגיל ומתבקש שיצא לדרך אחרי שמנהיג המפלגה אד מיליבנד קיבל על עצמו את האחריות לתבוסה, והתפטר מהנהגת המפלגה. אולם המנהיג החדש, ג'רמי קורבין, הוא דמות מעוררת מחלוקת ולא טיפוסית: איש האגף השמאלי-רדיקלי של המפלגה גבר על שלושה מועמדים מהאגפים המתונים יותר של המפלגה. בחירתו מטרידה רבים במפלגה, שמזהירים מפילוג ומאובדן סיכוי ריאלי לחזור לשלטון תחת מנהיגותו. אחרים דווקא מעוּדדים מבחירתו, שמסמנת לשיטתם את החזרה של הלייבור לערכים סוציאליסטים אמיתיים שאותם היא נטשה מאז עידן טוני בלייר.
האם הבחירה בקורבין נבעה מ"השתלטות עוינת" מצד גורמים זרים אשר ניצלו לרעה את שיטת הפריימריז הפתוחים שאומצה לאחרונה כדי להביא לבחירתו של מועמד שיחליש את יכולתו של הלייבור להיבחר ובכך תקשה עליה להתאושש ולשוב לשלטון? ואולי מדובר בשינוי אמיתי בעמדות של תומכי המפלגה, המשקף התרחקות מהעמדות הליברליות שאפיינו את המפלגה בשני העשורים האחרונים לטובת אימוץ מחדש של עמדות שמאל כלכליות-חברתיות?
מפלגות רבות בעולם הדמוקרטי שינו לאחרונה את שיטות בחירת המנהיגים שלהן. אם בעבר הלא רחוק נבחרו מנהיגים על ידי האליטה המפלגתית או על ידי צירים של מוסדות נבחרים (ועידה, קונגרס, "מרכז"), מאז ראשית המאה ניתן לזהות מגמה ברורה של דמוקרטיזציה שבמסגרתה עוברת בחירת המנהיג לקהלים רחבים יותר. מרבית המפלגות הסמיכו את חברי המפלגה לבחור את המנהיגים בשיטה המכונה "פריימריז סגורים". כך למשל נבחרים בישראל מנהיגי הליכוד, מפלגת העבודה והבית היהודי. מפלגות נוספות הרחיקו לכת ואימצו "פריימריז פתוחים" או "פתוחים-למחצה" שבמסגרתם יכולים להשתתף בבחירת המנהיג לא רק חברי המפלגה אלא גם תומכיה. כך, למשל, נבחר בשנת 2011 מועמד המפלגה הסוציאליסטית לנשיאות צרפת. כדי להשתתף בבחירות הללו לא היה צורך להיות חבר מפלגה. די היה להופיע בקלפי, לשלם תשלום סמלי של אירו אחד (כ-4.5 ש"ח) ולחתום על הצהרה בדבר הסכמה עם ערכי השמאל.
שיטה דומה קודמה על ידי אד מיליבנד, המנהיג הפורש של הלייבור, ואומצה על ידי מוסדות המפלגה לפני כשנה. לפני כן, נבחרו מנהיגי הלייבור באמצעות גוף מעורב שהורכב מחברי הסיעה בפרלמנט, מחברי המפלגה ומחברים באיגודים עובדים המסונפים למפלגה. השיטה החדשה הרחיבה את זכות הבחירה גם לתומכי המפלגה: אזרח שרצה להשתתף בבחירת המנהיג החדש של הלייבור יכול היה להצטרף כ"חבר מפלגה" (להתפקד) או להסתפק ברישום כ"תומך" ולשלם תשלום חד-פעמי של 3 פאונד (כ-18 ש"ח).
פתיחת הליך הבחירות הפנימיות לקהל תומכים, שהם בעלי זיקה חלשה יותר למפלגה, צריכה להיתפס כצעד חיובי המגביר את ההשתתפות ומאפשר לאזרחים רבים להיות מעורבים בפוליטיקה בלי להיות מזוהים רשמית כחברי מפלגה. הציפיות היו שפתיחת ההליך גם תוביל להתרעננות מפלגתית ולמשיכת ציבור חדש אליה.
ואמנם, בשלושת החודשים שחלפו מאז התפטר מיליבנד ומאז שנפתחה ההתמודדות זינק מספר חברי המפלגה באופן חד, ועשרות אלפי אזרחים נרשמו כתומכים כדי לקחת חלק בבחירת המנהיג החדש. ביום האחרון להצטרפות כחבר או כתומך דיווחה המפלגה על כ-300,000 חברים (כולל 100,000 חדשים שהצטרפו מאז הבחירות הכלליות), כ-120,000 תומכים וכ-190,000 אזרחים שנרשמו מטעם איגודי העובדים.
השמחה על ההצטרפות ההמונית הזו אל הלייבור התחלפה עד מהרה בדאגה מהכשלים שנוצרו בעקבות השיטה הכוללנית הזו. השיטה הפתוחה, המאפשרת לכל אזרח להשתתף בבחירת מנהיג המפלגה תמורת תשלום סמלי, פתחה את הדלת לניצולה על ידי גורמים שאינם רוצים בהכרח בטובת המפלגה. כך, למשל, נמצא שתומכים של מפלגות יריבות ללייבור נרשמו כדי לתמוך בקורבין, המועמד הרדיקלי, ובכך לפגוע בסיכויים של המפלגה לנצח בבחירות עתידיות. אזרחים אחרים, התומכים במפלגות שמאל ובתנועות רדיקליות הצטרפו אף הם כדי להגדיל את הסיכויים של קורבין לנצח במירוץ.
אישים מרכזיים במפלגה התלוננו על כך שהמפלגה "נחטפה" על ידי מסתננים של שמאל קיצוני (far-left infiltrators) במטרה להסיטהּ מדרכה האידאולוגית. החששות מפני השתלטות מבפנים (מה שכּונה במחקר על חברי מפלגות בישראל "אסטרטגיית הסוס הטרויאני") הלכו וגברו ככל שהסקרים העידו על התבססותו של קורבין כמועמד המוביל.
בעקבות הדיווחים על התופעות הללו החל תהליך של בחינה שהביא לפסילת חשודים שאינם מזדהים עם עקרונות המפלגה. כך נפסלו יותר מ-3,000 אזרחים שהצטרפו למפלגה, לרבות 1,900 תומכי המפלגה הירוקה וכ-400 תומכי השמרנים. סולקו גם תומכים של הליברל דמוקרטים ושל קבוצות שמאל מרקסיסטיות המתנגדות ללייבור. נוסף על כך נמצאו עדויות לאי-סדרים ולזיופים בהיקף נרחב בקרב המצטרפים מטעם איגודי העובדים: יותר מ-40,000 מהם נפסלו אחרי שנמצא שנרשמו פעמיים. כתוצאה, נפגעה אמינותו של המירוץ ועלו טענות שקהל המצביעים שבחר בקורבין אינו משקף את עמדת רוב מצביעי הלייבור.
אסור להקל ראש בכשלים הרבים שהתגלו בהליך ההתמודדות לראשות הלייבור. ייתכן כי הם "זיהמו" במידה מסוימת את הליך הבחירה והטו את הכף לטובת ג'רמי קורבין. אך תהיה זו טעות לייחס את ניצחונו רק להליך הבחירה הבעייתי. במקום זאת יש לבחון את התמיכה הגבוהה בקורבין בהקשר נרחב יותר של התעוררות השמאל האידאולוגי.
במשך יותר שני עשורים היה הניאו-ליברליזם כמעט בגדר ברירת המחדל של המדיניות הכלכלית-חברתית. מנהיגים בולטים של מפלגות בעלות גוון סוציאל-דמוקרטי אימצו את תורת "הדרך השלישית" ומשכו את מפלגותיהם ימינה לכיוון המרכז הפוליטי. טוני בלייר בבריטניה, גרהרד שרדר בגרמניה וביל קלינטון בארצות הברית הצליחו אמנם להחזיר את השמאל לשלטון לאחר שנים ארוכות של שלטון שמרני, אך לדעת מבקריהם הם עשו זאת מתוך הקרבת ערכי השמאל החברתי ובמחיר כבד של טשטוש אידאולוגי שהפך את ההבדלים בין מפלגות שמאל מרכזיות לבין מפלגות ימין לקוסמטיים בלבד.
ההתמרכזות והטשטוש האידאולוגי הם בין הסיבות העיקריות לצמיחת משבר אמון בקרב אזרחי המערב כלפי הממסד הפוליטי, משבר שהתבטא בין היתר בירידה בשיעורי ההצבעה. מהצד השני של המפה התבטא משבר האמון בתמיכה גוברת במפלגות פופוליסטיות מהשוליים הימניים. לפיכך בעוד שמפלגות ימין פופוליסטיות כגון מפלגות החרות (באוסטריה ובהולנד), הקידמה (בנורווגיה), החזית הלאומית (בצרפת), מפלגת העם (בדנמרק), יוקיפּ (בבריטניה) והדמוקרטים (בשוודיה) הגבירו את כוחן באופן משמעותי, השמאל האידאולוגי כאילו קפא על שמריו.
כעת יש סימנים של הפשרה, וניכר שעמדות השמאל החברתי-אידאולוגי חוזרות לקדמת הבמה הפוליטית. ההסברים לתופעה הזו מגוונים, נצביע כאן על שלושה עיקריים: יש התולים את התעוררות השמאל במיאוס מהעמדות הממורכזות של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות ומתמיכתן במדיניות כלכלית ליברלית, שלא לומר ניאו-ליברלית. בגרמניה, באוסטריה ובהולנד מפלגות השמאל המרכזיות נמצאות כבר כמה שנים בשלטון, במסגרת של ממשלות אחדות בראשות מפלגות שמרניות. בכך הן שותפות למדיניות הכלכלית-חברתית הממורכזת והליברלית שמקדמות ממשלות אלה. גם כשהשמאל כבר מנצח ושולט לבדו, התחושה היא שהוא אינו מביא לשינוי מדיניות מהותי, כפי שמשתקף מאכזבתם של רבים מהממשל של ליונל ז'וספן בצרפת.
הסבר שני רואה את התעוררות השמאל כהד למשבר הכלכלי של 2008, שהתגלגל למשברי חוב חמורים במדינות דוגמת יוון, פורטוגל, אירלנד וספרד. משברים אלו העצימו את התסכול ואת חוסר האמון שהפגינו האזרחים כלפי האליטות הפוליטיות-כלכליות, שנראו לא רק כמנותקות אלא גם כמקבלות בהכנעה את התכתיבים הכלכליים של פקידי האיחוד האירופי, של קרן המטבע הבינלאומית ושל גרמניה בראשות אנגלה מרקל. תנועות המחאה הרחבות ביוון ובספרד, שהוציאו רבבות לרחובות הערים במחאה על האבטלה הגבוהה ועל צעדי הצנע הקשים שהכתיב האיחוד, פנו ל"בית פוליטי" חדש בדמותן של תנועות ומפלגות שמאל אידאולוגי.
הסבר שלישי תולה את השינויים בהשפעתן של מהפכת המידע והרשתות החברתיות על דור חדש של אזרחים שמחזיק, בצד ערכי שמאל מסורתיים כשוויון וצדק חברתי, גם בערכים חדשים יותר של שקיפות, קבלת החלטות משותפת (דמוקרטיה ישירה), פרטיות, חופש מידע ושיתוף ידע (קוד פתוח). הרשתות החברתיות מספקות פלטפורמה נוחה לתיאום ולגיבוש עמדות משותפות ומחזקות את התודעה הפוליטית ואת מעורבותם של צעירים רבים בעולם המערבי.
יהיה אשר יהיה ההסבר, קשה להחמיץ את התעוררותו של השמאל האידאולוגי בכמה מוקדים באירופה, אך גם מחוץ לה. המשבר החמור ביוון הביא לכך שמפלגת שמאל רדיקלית הצליחה לתפוס את השלטון ולהציב ראש ממשלה מטעמה. מפלגת סיריזה (קיצור של "קואליציית השמאל הרדיקלי"), שהייתה מפלגה שולית למדי, הצליחה כבר בבחירות של 2012 להתמקם כמפלגה השנייה בגודלה. בבחירות שנערכו בתחילת 2015 היא סחפה מעל שליש מקולות הבוחרים, הפכה למפלגה הגדולה ביותר, והמנהיג שלה אלכסיס ציפראס נבחר לראש ממשלה.
מפלגות ומועמדים מהשמאל האידאולוגי זוכים להישגים גם במקומות נוספים. בספרד הצליחה בתוך זמן קצר מפלגת פודמוס ("אנחנו יכולים") להתייצב ככוח פוליטי בולט. המפלגה, ששורשיה בהפגנות המחאה הנרחבות של 2011 (תנועת 15-M), נוסדה על ידי מרצה למדע המדינה ממדריד, והיא מונה כיום מעל 350,000 חברים – המפלגה השנייה בגודלה מהבחינה הזו. באותה שנה זכתה המפלגה בכ-8% מהקולות בבחירות לפרלמנט האירופי, ובאביב 2015 הצליחו מועמדים מטעמה להיבחר לראשי כמה ערים מרכזיות כולל מדריד וברצלונה. סקרי דעת קהל מורים בעקביות שהיא עתידה לזכות ב-15%–20% מהקולות בבחירות הכלליות שייערכו בעוד כחודשיים. הישג כזה יגרום למפץ פוליטי של מפת המפלגות הספרדית וצפוי להקשות על הקמת הממשלה.
בכמה מדינות באירופה עולה לאחרונה כוחן של מפלגות פיראטים. אף כי אפשר להתווכח אם יש לתייג אותן בתור מפלגות של שמאל אידאולוגי, מפלגות הפיראטים חולקות עם מפלגות השמאל כמה ערכים ואף הן בעלות אופי אנטי-ממסדי. בגרמניה מכהנים כיום 45 נציגים של הפיראטים בבתי הנבחרים של ארבע מדינות (לאנדרים). בכמה מדינות באירופה נבחרו נציגי הפיראטים בבחירות מקומיות כחברי מועצות ערים. ברמה הארצית נבחרו בפעם הראשונה בשנת 2013 נציגים של המפלגה בפרלמנט: זה קרה באיסלנד אחרי שזכתה המפלגה ב-5% מהקולות ובשלושה מושבים.
מעבר לאוקיינוס האטלנטי, ההצלחה הגדולה של המפלגה הדמוקרטית החדשה (NDP) בבחירות 2011 הציבה אותה לראשונה כמפלגה השנייה בגודלה בקנדה, עם 95 מושבים. המפלגה, בעלת גוון סוציאל-דמוקרטי וזיקה אל איגודי העובדים, זוכה כיום לתמיכה גבוהה וקיימת סבירות לא נמוכה שהיא תזכה במרב הקולות בבחירות שיתקיימו באוקטובר הקרוב. ניצחון כזה עשוי להביא לראשונה לכינון ממשלה בעלת גוון סוציאל-דמוקרטי מובהק. אפילו בארצות הברית, היכן שקשה יותר לדבר על מפלגות שמאל במובן האירופי, ניתן לזהות סימנים של שמאל מתעורר. אף שמירוץ הפריימריז במפלגה הדמוקרטית נמצא בשלבים מוקדמים מאוד, זוכה במפתיע ברני סאנדרס, מועמד מהשמאל האידאולוגי (במובנים אמריקניים) לאהדה רחבה. סאנדרס, סנאטור ממדינת ורמונט המחזיק בעמדות סוציאל-דמוקרטיות מובהקות, הצליח למשוך לאספות הבחירות שלו במהלך הקיץ קהל גדול ונלהב שבא לשמוע את דעותיו. נכון לעכשיו הוא מעורר אהדה ועניין רבים יותר מאשר הילרי קלינטון, המועמדת הנחשבת למובילה.
בחירתו של קורבין כמנהיג החדש של הלייבור מטילה את המפלגה אל תוך תקופה לא פשוטה. קורבין אמנם זכה במרב הקולות בקרב חברי המפלגה ותומכיה, אך הוא זכה לתמיכה המעטה ביותר של חברי סיעת הלייבור בהשוואה לשלושת המועמדים האחרים. על פי ההערכות הוא יזכה לשיתוף פעולה מוגבל מצד חברי הסיעה, ויתקשה אפילו לאייש ממשלת צללים מלאה. לפי תרחיש נוסף, המפלגה עלולה להתפצל על רקע האפשרות שחברים מהאגף המרכזי או הימני יתקשו להשלים עם מנהיג שיסיט את המפלגה שמאלה ויוליך אותה אל עבר אסון אלקטורלי. לחילופין, יש המנבאים שקורבין לא ישרוד בתפקיד ושבתוך חודשים מספר יודח על ידי חברי הסיעה. לפי הכללים נדרשות חתימות של 20% מכלל חברי הסיעה (47 חברי פרלמנט כיום) כדי לכפות מירוץ נוסף על תפקיד המנהיג. אולם מהלך כוחני כזה ייתפס, בצדק רב, כמשקף אליטה מפלגתית שאינה מקבלת על עצמה את ההכרעה הדמוקרטית של חברי המפלגה ותומכיה.
בכל מקרה, הבחירה בקורבין צפויה מדגישה את הפער בין האליטה המפלגתית לבין רבים מתומכי המפלגה, שהלכו שמאלה ושואפים להרחיק את המפלגה מהמרכז הפוליטי שבו היא ממוקמת זה שנים ארוכות. בהקשר הנרחב יותר, ההתמודדות בלייבור היא יריית הפתיחה בסדרת בחירות מסקרנות שייערכו בחודשים הקרובים. ביוון יבקש ראש הממשלה ציפראס אמון מחודש בבחירות שייערכו ב-20 בספטמבר, בקנדה ייערכו בחירות כחודש לאחר מכן, וגם הבחירות בספרד (ככל הנראה בנובמבר) יהוו מבחן חשוב למגמות הפוליטית העכשוויות. תוצאותיהן של בחירות אלו יוכלו לרמז האומנם מדובר בהתעוררות משמעותית של השמאל האידאולוגי.
התמונה מתוך ויקיפדיה ברישיון cc וגודלה הותאם