היחס בין הדת והמדינה
נייר רקע לכינוס הראשון של המועצה הציבורית
כללי
הפרדת הדת מן המדינה היא עיקרון מרכזי במשטרים דמוקרטיים מודרניים. גם ביחס לעיקרון זה, השאלה היא באיזו מידה צריך ואפשר לקיים את ההפרדה בין דת ומדינה כיסוד למשטר במדינת ישראל?
מבחינה היסטורית, הפרדת הדת מן המדינה - ובפרט ההפרדה בין מוסדות דת ומוסדות המדינה - התגבשה כדי להגן על החופש לדת, כלומר חופש האמונה והיכולת לבחור ולקיים אורח חיים דתי ללא התערבות המדינה כדי להגן על החופש מדת, כלומר לאפשר לאזרחים לבחור ולקיים אורח חיים חילוני ללא כפייה דתית: וכדי למנוע מן הדת את היכולת לכוון את פעולות המדינה למטרות הנמצאות בניגוד או מעבר לצרכיו של כל הציבור.
מאחר שחופש האמונה והמצפון הולידו גישות דתיות וקהילות מאמינים וחילונים מגוונות, התברר שחופש הדת יוצר ריבוי שאינו מתיישב עם הרצון או הציפייה שאיזו אמונה דתית משותפת תשמש בסיס לאחדות הקהילה הפוליטית. יתר על כן, אם במדינה התאוקרטית, האמונה המשותפת למלך ולנתינים שמשה בסיס לריסון הכוח השרירותי של השלטון, הרי שבמדינה הדמוקרטית המודרנית, העיקרון העומד ביסוד הסידורים המוסדיים המגבילים או מכוונים את השלטון הוא ריבונות העם וזכויות האזרחים, ולא אמונה או דת אחת.
בשל ריבוי האמונות והדעות במצב של חופש האמונה והמצפון, נוטות רוב הדמוקרטיות לראות את הדת והחיים הדתיים כשייכים לתחום הפעילות הוולונטרית של האזרחים, מחוץ למסגרת המוסדרת של המדינה, כלומר כשייכים לתחום החברתי. חשוב להדגיש שכשם שההפרדה בין חברה ומדינה איננה אנטי-חברתית, גם ההפרדה בין דת ומדינה אינה נחשבת כאנטי-דתית. יש רבים הסבורים שהפריחה של החיים הדתיים בדמוקרטיות כגון זו האמריקנית או הצרפתית, קשורה בהפרדה בין סמכות דתית-רוחנית לבין סמכות מוסדית פוליטית (מדינתית) בין סמכות היונקת מאמונה באל לבין סמכות היונקת מעיקרון ריבונות העם. עם זאת, מסורות דתיות ופוליטיות מגוונות ותנאים היסטוריים ודמוגרפיים שונים הולידו שוני רב אף בדרגת ההפרדה או הקרבה בין דת ומדינה, ובאופי ההסדרים של היחסים בין דת ומדינה בדמוקרטיות בנות זמננו.
באנגליה למשל, יש לדת האנגליקנית מעמד של כנסיית מדינה, אך אין החברות בקהילת המאמינים שלה מהווה תנאי לאזרחות אנגלית. בצרפת מוגדרת המדינה בחוקה במפורש כחילונית וכדמוקרטית. כמו כן, החוקה מבטיחה את חופש האמונה ואת השוויון בין אזרחים בני דתות שונות. במסגרת זו מתקיימות, זו לצד זו, חברה ותרבות חילונית מפותחת וקהילה קתולית חזקה. בחוקה של גרמניה הפדרלית, עיקרון החופש לדת מופיע באותו סעיף יחד עם החירות של האזרחים להחזיק בכל פילוסופיה הנראית להם, כלומר יחד עם החופש מדת. בעולם המוסלמי, פרט לתורכיה, לא ידוע על הפרדה משמעותית בין דת ומדינה. בהודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם מבחינת מספר התושבים, יש מיעוט מוסלמי גדול ומיעוטים דתיים אחרים, המתקיימים במסגרת של הפרדה בין דת ומדינה.
בישראל ישנה מחויבות, המופיעה בהכרזת העצמאות, לשוויון בין בני הדתות, אך מאז הקמת המדינה לא התקבלה כל הכרעה בכוון ההפרדה בין דת ומדינה. חוסר ההכרעה הפורמלית בשאלה זו נתמך במנגנון של שימור הסדרים קיימים, שמקורם בתקופה העותומנית. מתוך אלו נשמרו בתקופה המנדטורית ונותרו במשפט הישראלי ההסדרים שמיינו את האזרחים בהתאם לחברותם בקהילות דתיות והעניקו אוטונומיה דתית לכל קהילה בתחומים מוגדרים, בעיקר בתחומי המעמד האישי. המחוקק הישראלי אף גיבש את עיקרי ההסדרים האמורים. למרות צמצום מסוים בהיקף תחומו של הדין האישי, נותרו ההכרעות בענייני נישואין וגירושין בידי הקהילות הדתיות ובתי הדין שלהן. מנגנון זה של שימור, מקבע בהקשר היהודי את מקומו של הממסד הרבני האורתודוכסי כבעל כוח ההכרעה בשאלות הנתונות על פי חוק לדין הדתי היהודי. בנוסף לכך, מרשם האוכלוסין, מנגנון אזרחי במקורו, משמר את המיון לדת, בנוסף למיון הלאום, וכאן מצויה אחת מנקודות המחלוקת החשופות שבין ההגדרה האזרחית של הפרט לבין ההגדרה הדתית.
בחוקי היסוד שנחקקו ב1992- מוצג פתרון פורמלי אחר, המייצג מחויבות לזהותה של מדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית." עם זאת, אין הסכמה בדבר תוכן ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית, כולל השאלה האם יש למונח זה משמעות דתית. השאלות העומדות על הפרק במחלוקת זו הן מה מעמדה של סמכות (רבנית) דתית בהגדרה נורמטיבית של ישראל כמדינה יהודית! באיזו מידה ההגדרה צריכה להיות מבוססת על ההלכה? מה משקלה של הגדרה חילונית-לאומית של המונח "יהודית"! מה משקל ההכרעה הוולונטרית של אזרחים המבקשים להגדיר את שיוכם או אי-שיוכם ליהדות לפי תודעת הפרט וקריטריונים אינדיבידואלים של זהות?
לעומת זאת, ישנה מחלוקת חריפה פחות לגבי השאלה מי מוסמך להגדיר את העקרונות והתכונות של ישראל כמדינה דמוקרטית. כאן מוכר מעמדה של הכנסת ומעמדו של בית המשפט העליון, אף כי המשקל היחסי של סמכויותיהם שנוי במחלוקת. יתר על כן, אם השאלה מה היא מדינה יהודית היא בעיקרה מוקד לשיח יהודי וישראלי פנימי, השאלה האם ישראל היא מדינה דמוקרטית היא נושא לגיטימי גם לבחינה והתייחסות בינלאומית, שישראל אינה יכולה להתעלם ממנה.
נימוקים נגד הפרדת דת ומדינה בישראל
הנימוק המקובל ביותר, אולי, הוא הנימוק שלפיו ההגדרה ההלכתית של גבולות הקולקטיב היהודי חופפת את גבולות ההגדרה הלאומית של העם היהודי. לפי תפישה זו, ההפרדה בין דת ומדינה בישראל תהיה לכן אף הפרדה בין לאום ומדינה. לשון אחר, לפי תפיסה זו תגרור ההפרדה בין דת למדינה בישראל את האקט האנטי-ציוני של הוויתור של הרוב היהודי על מעמדה של ישראל כמדינתו הלאומית. בהפרדה כזו תהיה שלילה של כל יתרון של הרוב היהודי במדינת ישראל, לבטא את עצמו, את ערכיו, ואת רצונו בממשל עצמי ובאורח חיים ייחודי ביחס לקבוצות האזרחים הלא-יהודיות.
נימוק אחר, הקשור בקודמו, הוא שההפרדה בין דת ומדינה סותרת בישראל את החזון הציוני של העם היהודי ושליחיו (אם כי לא כולם): להקים מדינה יהודית כדי לפתור את "בעיית היהודים." תפישה זו מדגישה את הזכות למדינה יהודית כזכות הנגזרת מהיסטוריה יהודית של רדיפות ושיעבוד בחברות ובמדינות בהם חיו היהודים כמיעוטים פגיעים, וכן מן המטרות שהנחו את מקימי ומייסדי המדינה.
נימוק נוסף הוא הנימוק הביטחוני. לפי ראייה זו, יש מלחמת קיום בין יהודים ולא-יהודים באזור והוויתור על שליטת הרוב היהודי במדינת ישראל - גם אם ויתור זה הוא תיאורטי ואינו מעשי בהתחשב בגודלו של הרוב היהודי בארץ - תחליש, ובעתיד אפילו תסכן, את ביטחונה של החברה היהודית על חלקיה. בהרבה אומות אחרות, הפרדה גדולה יותר בין דת ולאום מאשר בהקשר היהודי, מקלה אף על ההפרדה בין דת ומדינה.
נימוק אחר העולה במחלוקת גורס שמתן עדיפות לחופש הפרט על פני שמירת ומיסוד המסגרת היהודית של הקולקטיב, היא הכרעה ערכית הסותרת בצורה חריפה את עקרונות ההלכה והחיים היהודיים. היהדות, לפי תפישה זו, היא דת קולקטיביסטית-קהילתית ושלא כפרוטסטנטיות למשל, אין היא מקילה על ההפרדה בין זהות דתית ואזרחית, בין דת כעניין לאמונת הפרט ומדינה כשותפות של אזרחים נפרדים בין הדת כאמונה ומצוות של עם, לבין המדינה כביטוי של זכויות ורצונות של עם המוגדר במונחים דתיים-לאומיים. לפי עמדה זו, חופש מדת יכול לסתור בתנאים מסוימים את המחויבות לשמור את הדת והמסורת היהודית, כלומר לקיים מוסדות דת וחינוך ספציפיים שתפקידם להנחיל לדורות הבאים תפישות מסוימות של דת ומסורת, על פני תפישות אלטרנטיביות.
נימוק נוסף המבוסס על אופייה הקולקטיביסטי-קבוצתי של היהדות נוגע בעיצוב הפרהסיה, הספירה הציבורית במדינת ישראל. לפי בעלי נימוק זה, היהדות יש לה הלכות, נורמות ומנהגים החלים על הפרהסיה היהודית ואין היא יכולה להפקיר את הפרהסיה לעיצוב על ידי חילונים וקבוצות אחרות. שמירת השבת ברשות הרבים היא דוגמא מובהקת לעניין זה, כמו גם ההתנגדות לפרסומת החושפת חלקי-גוף, השמעת קול נשים בציבור וכיו"ב. נימוק נוסף הוא שיהדותה של מדינת ישראל היא תנאי לסולידריות של העם היהודי בתפוצות עם מדינת ישראל ולזיקתו לקיומה ופריחתה. תפישה זו מדגישה לעיתים את השאיפה להפוך את ישראל למרכז רוחני של העם היהודי ולמנוף לעלייתו ושובו לארץ המובטחת.
ולבסוף, יש הטוענים שישראל לא צריכה להיות בענייני דת ומדינה יותר דמוקרטית מאשר דמוקרטיות אחרות כמו אנגליה ואיטליה, בהן יש קשר הדוק בין דת ומדינה.
נימוקים בעד הפרדת דת ומדינה בישראל
נימוק ראשון הוא שחופש האמונה, החופש לדת והחופש מדת, הם שני צדדים של אותו חופש, של זכותו של אדם לבחור לו את האמונה בה יחיה, וכי אין זה מעניינה של המדינה להתערב בנושא כה חשוב לקיומו של הפרט ולמשמעות חייו. לפי תפישה זו, יש לאסור על המדינה לא רק לכפות אמונות על אזרחיה, אלא אף להשתמש בכלים האחרים העומדים לרשותה כדי להעדיף מערכת אמונה אחת על פני חברותיה ולתת לה יתרון בגיוס האזרחים כמאמינים. על החוקה להגן על היחיד וזכויותיו מפני כל כוח המנסה לצמצם את חירותו ולכפות עליו אמונות ומעשים. לנימוק זה יש כוח בהקשר של שימור החירות והשוויון, באשר מיסוד ערכים דתיים מסוימים פוגע בערכים של שוויון בין המינים, בין דתות ובין קבוצות אחרות, ויש בו צמצום של טווח החירויות הנתון לפרט במדינה דמוקרטית.
נימוק אחר אומר שאין הסכמה בהלכה היהודית על ההסדר הראוי ביחסים בין דת ומדינה ויש ריבוי של מודלים, הכולל אף את האפשרות של הפרדה בין דת ומדינה. דגמים אלה כוללים, בין היתר, כפיפות של הדת למדינה, כפיפות של המדינה לדת ושילוב מלא של שתיהן. לפי תפישה זו, אין סתירה הכרחית בין הפרדת הדת והמדינה כעיקרון (אף כי יכולים להיות ויכוחים חשובים על טיב ההפרדה וההסדרים הראויים) ובין הדת היהודית (רביצקי, 1998).
ישנה טענה שמתן מעמד בכורה לדת היהודית כדת המדינה והגדרת מדינת ישראל בראש ובראשונה כמדינה יהודית, עלולים להחליש את יכולת המחוקק ובית המשפט העליון לאזן בין ערכי היהדות לעקרונות הדמוקרטיה, כאשר אלה באים לידי התנגשות. במצב כזה תינתן מראש העדפה לנקודת המבט הדתית, למשל במקרים כגון פטור בחורי ישיבה משירות בצה"ל, פגיעות במעמד האישה, מחלוקת בענייני עיצוב הפרהסיה (רשות הרבים) במדינת ישראל, פגיעות בעיקרון של חופש התנועה וכו’.
נימוק נוסף, לו שותפים יהודים חילוניים וגם דתיים, הוא שחיבור חזק בין הדת היהודית לבין הבירוקרטיה והכוח הכפייתי של המדינה פוגע בהכרח באופי הוולונטריסטי של הזיקה לדת, ומהווה סכנה לפריחתה הרוחנית ולסמכותה המוסרית של היהדות כאמונה וכאורח חיים. לפי תפישה זו, דווקא המטרה של יצירת מדינה בה היהודים יוכלו לקיים את דתם ולפתח את תרבותם באופן חופשי, דווקא השאיפה לחבר חופש עם דת, מחייבת לנתק את החיבור בין הדת לבין הכוח המדינתי, אף כי לא ניתן לנתק לגמרי את הזיקות בין דת ופוליטיקה.
אי ההפרדה בין דת ומדינה מעלה בשורות הקהילה היהודית הדתית שכבה שלמה של עסקנים פוליטיים שמיומנותם ואומנותם היא פוליטיקה, ושכוחם והשפעתם מערערים למעשה על מעמדה וייחודה של המנהיגות הרוחנית-דתית. לפי תפישה זו, הפוליטיזציה של היהדות פוגעת ביהדות כמקור השראה וכמעיין ממנו שותים אף רבים מאזרחי המדינה החילוניים וממט הם שואבים את זהותם. לפי ראיה זו, האינטרס בהגנה על היהדות מפני השפעותיו המשחיתות של הכוח היא מטרה משותפת ליהודים חילונים ודתיים כאחד.
אי הפרדה בין הדת היהודית למדינה היהודית בישראל, תיתן משקל יתר מראש להגדרת היהדות של המדינה במונחים דתיים ותחליש את הגדרתה של המדינה במונחים אזרחיים דמוקרטיים. למגמה זו יכולות להיות השלכות שליליות לא רק על יכולת המיעוטים הלא-יהודיים להזדהות עם המדינה כמסגרת אזרחית משותפת, אלא אף על רמת הנכונות של יהודים חילוניים להזדהות עם המדינה.
כפי שהדבר מתבטא במציאות הישראלית, אי ההפרדה פירושה אף מתן עדיפות לתפישה ספציפית של הדת היהודית על פני חברותיה. יש המצביעים על כך שחיבור חזק מדי בין דת ומדינה יכול לעורר אידיאליזם דתי ומשיחיות פוליטית שיעודדו גישות מקסימליסטיות לשימוש בכוח הצבאי של ישראל למטרות שהן אולי נשגבות מבחינה דתית, אך לא מעשיות ולא מבוססות על צורכי הביטחון של המדינה. זיהוי הלאום היהודי עם הדת היהודית אף מוציא מגדר הלאום קבוצה של אנשים אשר אינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה היהודית, אך המזהים את עצמם כבני הלאום היהודי.
נימוק נוסף בעד הפרדת הדת מן המדינה הוא, שהפרהסיה במדינה דמוקרטית צריכה להיות נייטרלית במידה מספקת כדי למלא את התפקיד החיוני של במה, בה יכולות השקפות עולם, אמונות ודעות שונות להיפגש ולהתחרות אלו עם אלו על לבבות האזרחים. אין פירושו של דבר שהדת ואורח החיים של הרוב היהודי במדינת ישראל לא צריכים לבוא לידי ביטוי במרחב הציבורי הישראלי. ברור כי העובדה שיש חפיפה רבה בין חגי היהדות וחגי המדינה, בין הלוח היהודי ללוח של המדינה וכן בין סמלי המדינה וסמלים מרכזיים ביהדות - מהווה חלק אינטגרלי של זהות מדינת ישראל. אך לא ניתן להרחיק לכת בכוון זה, מבלי להביא למעשה לפגיעה בחופש הביטוי, חופש התרבות ויכולת מימוש הזהות של יהודים חילוניים, יהודים בעלי השקפות דתיות שונות מאלה של הממסד האורתודוכסי, ושל מיעוטים לא-יהודיים.
בנוסף, נטען כי אין זה נכון להעמיד את מעמדה של הדת במדינת ישראל כשווה ערך למעמדה במדינות אחרות כמו אנגליה, שכן מדינות אלה מבוססות על מסורות עשירות של חופש הפרט ומקיימות מערכות ממסדיות המאפשרות ניהול חייו הפרטיים של אדם, בלי תלות בממסד דתי כלשהו. בפועל, הפגיעה בזכויות וביכולות הפרט כתוצאה מאי-הפרדה בין דת ומדינה נוסח ישראל, עולה מזו הקיימת במדינות הנותנות לדת מעמד רשמי כלשהו.
האם יש לקבוע את עקרונות ודפוסי ההסדר בין דת ומדינה בישראל באמצעות חוקה?
גם בין אלה החלוקים בשאלת ההפרדה בין דת ומדינה יש הסבורים שיש לעגן את ההסדר שייקבע בחוקה ויש הסבורים שיהיה ההסדר אשר יהיה, אין להשתמש בחוקה כאמצעי להגדירו ולבססו.
אלה הסבורים שיש לעגן את ההסדר בחוקה טוענים שהחוקה היא בראש ובראשונה מנגנון לריסון הכוח השלטוני, וחוקה שאינה מרסנת את הכוח השלטוני בענייני דת ואמונה, אינה שלמה. יש אף הסבורים שלמרות שבתקופה בה ננקטו יוזמות מחודשות לאישור חוקה לישראל בשנות התשעים, היה בישראל ציבור חילוני שחש מאוים על ידי כפייה דתית באמצעות המדינה, הסכנה העיקרית בטווח הארוך היא דווקא מן הצד של הרוב החילוני כלפי המיעוט הדתי. מנגנון חוקתי יבטיח לכן את שני הציבורים מפני מצבים אשר מפניהם הם חוששים. נימוק נוסף נסמך על טיבה של חוקה כגיבוש של מכלול ערכי היסוד העומדים בבסיס המבנה החברתי, המאפשר את הקיום ביחד של ציבורים שונים. בהקשר זה, יש הטוענים שחוקה אשר ביסודה עומדים העקרונות של חופש ושוויון, ממילא תומכת בחופש מדת וחופש לדת ומבטלת את הצורך בהסדרים חוקתיים מפורטים של יחסי דת ומדינה. לפי גישה זו, ההתייחסות לפרטים ספציפיים וקביעת הסדרים מעשיים בחברה בנושא זה, יישארו בתחום החקיקה הרגילה וסידורים אד-הוק, כולל הסכמות מקומיות.
לעומת אלה המבקשים הסדר חוקתי של היחסים בין הדת והמדינה, יש רבים המעלים טענות כנגד הסדר חוקתי כזה. בין הטענות העיקריות המושמעות כנגד הסדר חוקתי של בעיית הדת והמדינה, בולטות הטענות הבאות:
חוקה היא מנגנון קשיח ונוקשה מדי מכדי לתת פתרון לבעיה כהמורכבת כמו יחסי דת ומדינה במדינת ישראל.
בשל המחלוקת הקיימת בציבור הדתי עצמו בדבר טיב היחסים ביןהדת היהודית למדינה, והעמדות השונות שאפשר למצוא בסוגיה זובהלכה, המצב עדיין לא בשל כדי להניח עמדה מוסכמת בנושא חשובזה מצד הציבור הדתי. לפיכך, אין זה רצוי להציג פתרון חוקתילמשבר דתי.
בשל הנחת היסוד שהסדר חוקתי יונק את סמכותו מהסכמת העם -ישירות או בתיווך נציגיו - עתיד כל הסדר חוקתי להיתפש בקרבחלק גדול של הציבור הדתי כניצחון של העמדה החילונית וכערעור עלהסמכות הרבנית.
בשל המחלוקות על השאלה מי הם הנציגים המוסמכים של ההלכה,לא רצוי לשאוף לפתרון חוקתי שיכריע בסוגיה האם, למשל, התנועה הרפורמית נכללת בהגדרה של הדת היהודית או לא.
יש בקרב החילונים כאלה הסבורים שתהליך החילון בישראל הוא כה עמוק ומסיבי, עד שכדאי לציבור זה להמתין מתוך ציפייה שבעתיד יותר רחוק, יחסי הכוחות לטובת הציבור החילוני יניבו הסדר הרבה יותר נוח לחילוניים.
מאחר שהחוקה יוצרת בסיס לביקורת שיפוטית על ידי בית המשפטה עליון, יש בעיקר בקרב הציבור הדתי מתנגדים להסדר חוקתי שלסוגיית היחסים בין דת ומדינה, בטענה שבית המשפט העליון הוא מוסד אידיאולוגי-ליברלי שיכריע תמיד בכוון הפירוש המעדיף ערכים ליברליים-דמוקרטיים על פני ערכים יהודיים.יש הטוענים שאף אם אין בסיס לעמדה זו, יש בסיס לחשש שתדמיתו של בית המשפטה עליון כמייצג עמדה אידיאולוגית ספציפית בענייני דת ומדינה, יכולהכשלעצמה להביא נזק רב להסדר חוקתי ולסמכותו.
יש הטוענים שאין סיכוי להסדר חוקתי מוסכם של הפרדה חדה אושל הפרדה רכה בין דת ומדינה, ללא התנגדות אינטנסיבית מצדקבוצות של יהודים חרדים, וכי קונפליקט כזה יכול להתדרדרלאלימות ולעידוד אי-היציבות של המדינה.
מכשירים גמישים הכרוכים בהסכמות פחות פורמליות ויותר דינמיות כגון: הדברות, סטטוס-קוו, אמנה וכיו"ב, עדיפים על פני הסדרחוקתי.
יש לעגן בחוקה כמה עקרונות מאוד כלליים של שוויון, חופש אמונה,חופש מדת וכו’ ולהשאיר את הפרטים ואת ההסדרים המעשייםבחברה לחקיקה רגילה ולסידורים אד-הוק והסכמות מקומיות.
הובעה אף הדעה שאם ישראל הייתה מתפתחת כמדינה דו-לאומית,היה נמצא פתרון כפול לבעיית יחסי הדת והמדינה ויחסי המיעוטהערבי והמדינה. בצורה זו הייתה הופכת המדינה למסגרת נייטרלית והמוקד של ההגדרות הלאומיות והדתיות היה עובר למרחב הוולונטרי של החברה.
הצורך בהסדר יחסי דת ומדינה בישראל
העדר כל הסדר כלשהו של יחסי דת ומדינה בישראל, בין אם הוא חוקתי או בלתי חוקתי, פורמלי או לא פורמלי, אינו רצוי לא ליהודים ולא ללא-יהודים, לא לדתיים ולא לחילוניים. מצב שיש למנוע אותו הוא מצב של קונפליקט בין מוסדות המדינה והדת, שיביא לשחיקה הדדית.
בדמוקרטיה, מערכת של סמכויות ומוסדות המסוגלים לרסן את האלימות בקרב הציבור המכבד אותם היא בעלת ערך ליציבות המשטר. בקרב הציבור החילוני יש לבית המשפט העליון ולסמכותו מעמד מיוחד, ולכן היכולת לפתור סכסוכים ולמנוע התפרצויות של אלימות בקרב הציבור החילוני. גם הסמכות הרבנית והרוחנית של מנהיגים ומוסדות משפט בקרב הציבור הדתי - ובעיקר החרדי - הם מנגנון רב-ערך לריסון האלימות בקרב ציבור זה.
לאור זאת, יש לשני הצדדים במאבק על ההסדר בין דת ומדינה מה להפסיד מפגיעה במוסדות המרסנים את הצד השני. קשה להגזים בסכנות שהיו יכולות להיות למיעוט הדתי-חרדי בישראל ללא מנגנוני ריסון של הציבור החילוני כמו בית המשפט, חוקי הכנסת וכו’. מאידך, אף קריסת מערכת הסמכויות והמוסדות בקרב הקהילה החרדית הייתה יכולה להוביל לתוצאות קשות ביחסי הדו-קיום בין דתיים לחילוניים. מסיבות אלה ברור שיש לציבור החילוני ולציבור הדתי בישראל אינטרס משותף בהסדר (חוקתי או לא חוקתי) שיאפשר לשתי המערכות של חוק ומשפט חילוני ודתי, לדור בכפיפה אחת מתוך רגישות והתחשבות הדדית. הדמוקרטיה הישראלית הצעירה לא יכולה לוותר על שום מערכת של סמכות ומוסדות המהווה תחליף לשימוש באלימות ובכוח שרירותי בפתרון סכסוכים, ובניהול החיים המשותפים. היא גם לא יכולה להרשות לסכסוכים בין דת ומדינה לקעקע את המשטר הדמוקרטי בישראל.
שאלות וסוגיות לפרק ז’
- האם יש לתת ביטוי מפורש - ואם כן, עד איזה דרגות של פירוט - להסדר היחסים בין דת ומדינה או להשאיר נושא זה להסדרים לאפורמליים או בעמימות קונסטרוקטיבית?
- מה מקום המדינה לעומת הדת, בעיצוב הפרהסיה במדינת ישראל?
- מה היא ההגדרה המחייבת לצורך זיהוי ומיון הישראלי היהודי? לפי איזה קריטריונים של השתייכות יש לאפיין את החברות בקבוצה היהודית במדינת ישראל? האם יש צורך בכך או שאפשר לוותר על כך, למשל ברישום בתעודות זהות וכו’?
- מה הן ההגנות החוקתיות למיעוטים דתיים בישראל?
- מהו רוחב היריעה של סוגי ההסדר של היחסים בין דת ומדינה -החל בהפרדה קיצונית וכלה באי-הפרדה - המתאימים לישראל והמתיישבים עם המחויבויות הנורמטיביות הבסיסיות של המערכת הישראלית?