מלחמות השבת: הפגנה של צביעות
סוגיית השבת לא יורדת מהפרק: בשעה שבירושלים מתקוטטים על פתיחת בתי קולנוע ומרכולים, ההתאחדות לכדורגל מאיימת להשבית את כל הליגות אם תאומץ הקביעה של בית הדין לעבודה, שלפיה אין הצדקה חוקית למשחקים בשבת בשל החוק הקובע את השבת כיום המנוחה ליהודים.
המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון
סוגיית השבת לא יורדת מהפרק: בשעה שבירושלים מתקוטטים על פתיחת בתי קולנוע ומרכולים, ההתאחדות לכדורגל מאיימת להשבית את כל הליגות אם תאומץ הקביעה של בית הדין לעבודה, שלפיה אין הצדקה חוקית למשחקים בשבת בשל החוק הקובע את השבת כיום המנוחה ליהודים.
אכן, סוגיית השבת היא סבוכה: מעורבות בה שאלות של זהות וצביון כללי של המדינה והחברה, לצד שאלות של זכויות פרט – משני צדי המתרס, הדתי-מסורתי וגם החילוני.
בשנים האחרונות מתמקדים גם הדתיים והמסורתיים בקידום השבת בשם הטיעון הסוציאלי והליברלי - זכות האדם העובד ליום מנוחה עם בני משפחתו, וזכותו של כל אדם לדבוק באמונותיו. המיקוד הזה שגוי: הטיעונים הסוציאלי והליברלי הם בהחלט נדבכים חשובים בהגנה על השבת, אבל אינם יכולים להיות העיקר. את שני הטיעונים החשובים האלה הרי ניתן לדחות בהצעת יום מנוחה חלופי, בתוספת חבילת פיצוי כלכלי נרחבת, שאמורה לפתות ולפצות גם על ויתור על בילוי יום המנוחה בקרב בני המשפחה.
ככלל, לא נכון להתייחס למכלול סוגיות חיינו רק מזווית של זכויות הפרט. זאת, משום שעצם המיקוד הזה מהווה כניעה לבלעדיות של שיח הזכויות, שמתעלם מחשיבותם של ערכים פוזיטיביים בכלל וערכים קולקטיביים בפרט באופן שיכול להעלות את השאלה העקרונית הבאה: למה בכלל להתעקש על חיים בווילה שבג'ונגל המכונה מדינת ישראל אם אפשר להיאבק על זכויות פרט גם במקומות אחרים?
ברוח זו, גם סוגיית השבת אינה רק עניין של זכויות פרט, וקודם כול היא עוסקת בצביונה היהודי של מדינת היהודים. הוגים חילונים כמו 'אחד העם' וחיים נחמן ביאליק, שאכן גדלו בחינוך מסורתי, היטיבו לראות בשבת את היסוד המהותי ביותר של הצביון היהודי, שיש להקפיד על שימורו - גם אם לא בהכרח ברוח אורתודוכסית. גם בחיי היומיום הישראלי, צביונם של השבת והחגים – השקט המבורך היורד על רחובות הערים כבר מיום שישי אחר הצהריים - הוא כנראה הנדבך הכי משמעותי ליצירת אווירה יהודית ייחודית ברשות הרבים הישראלית, שתבחין אותה מחיים יהודיים בגולה. זו הסיבה העיקרית שבגללה ראוי להתעקש על סגירת בתי העסק והמסחר בשבת.
אבל אחרי שהדברים הללו נאמרו, יש לציין כי צביעותם של הדוברים הליברלים ביחס לערכיהם זועקת עדיין לשמיים: הזכות לבלות כרצונך בשבת קדושה בעיניהם, אבל הזכות לשבות כרצונך אינה זוכה למעמד דומה. והרי לפי כל מבחן הגון, זכותו של האדם העובד ליום מנוחה עם בני משפחתו, קל וחומר זכותו של אדם להיות נאמן לאורחותיו המסורתיים, אמורים להיות עדיפים על זכותו של הצרכן לעוד קצת בילויים וכיף.
הצביעות זועקת עוד יותר כשמתייחסים לסוגיה מהזווית של שלטון החוק: הרי פסיקת השופטת אינה נובעת מגחמה דתית, אלא היא ביטוי של מחויבות למילים הברורות של חוק שעות עבודה ומנוחה, הקובע שיום המנוחה לעובדים יהודים יהיה שבת, וכי יש צורך בהיתר מיוחד כדי להפקיעו מכלל זה. אבירי שלטון החוק היו אמורים להיות מוטרדים מהשאלה כיצד ייתכן שעד היום לא נשמר ונאכף החוק, ולא מן העובדה שיש מי שרוצה לאכוף אותו עכשיו.
מי שאינו מרוצה מהחוק הקיים רשאי כמובן לפעול לשנותו, אבל כל עוד זהו החוק - עליו לכבדו. אך הנה, ולא בפעם הראשונה, אנו עדים לצביעות מגני שלטון החוק: רבים מאלה שמטיפים לימין ולדתיים להקפיד על קלה כחמורה גם ביחס לחוקים שאינם מוצאים חן בעיניהם, ממלאים פיהם מים - אם לא תוקפים במפורש את בית המשפט – כשמדובר בחוק שלא מוצא חן בעיניהם. יתר על כן, בשעתו, כשביקש השר אלי ישי לאכוף את החוק ומינה לשם כך פקחים דרוזים, לא רק שהפקחים גורשו על ידי הלקוחות, אלא שהשיח הליברלי התנגד כל כך לאכיפת החוק עד שישי לא העז עוד לחזור על ניסיון האכיפה.
ההסדר הרצוי בשבת נוסח כבר במסמכים רבים: המסחר צריך להיסגר למען הצביון היהודי, ומוסדות התרבות צריכים להיות פתוחים כדי לאפשר לחילונים צביון ייחודי לשבת ברוח המקובלת עליהם. אבל בכל מקרה צריך להקפיד שאלו הרוצים לשבות בשבת יוכלו לעשות זאת, בלי שאימת פיטורים תרחף מעל ראשיהם.