סקירה

מפלגות מנהיג, דמוקרטיה פנימית ובחירת מועמדים לכנסת

| מאת:

אחת מהתופעות הבולטות של העשור האחרון בפוליטיקה הישראלית היא ה"בריחה" של מפלגות חדשות מהליכים פנימיים דמוקרטיים לטובת שלטון יחיד. מפלגות-מנהיג דוגמת יש עתיד, התנועה, כולנו, חוסן ישראל, הימין החדש ותל"מ ויתרו על הקמת תשתית ארגונית של דמוקרטיה פנימית ומתבססות על דגם ריכוזי

יחד עם זאת, דומה שההימנעות של אותן מפלגות מדמוקרטיה פנים-מפלגתית לא מטריד במיוחד את ציבור התומכים שלהן וככלל, אזרחי ישראל הולכים ומאבדים עניין בחיים הפנימיים של המפלגות. לראייה מספר חברי המפלגות בישראל נמצא בירידה חדה: בסוף שנות השבעים היו בישראל למעלה מ-400,000 חברי מפלגה (17% מהאלקטורט), ב-2008 המספר הצטצמצם לכ-250,000 (5%) וב-2019 לכ-220,000 (3.5%).

שגשוגן של מפלגות-מנהיג חדשות, לצד ותיקות יותר (דוגמת ישראל ביתנו) ולצד מפלגות ריכוזיות נוספות (ש"ס, יהדות התורה) מתבטאת גם בשיטות לפיהן נבחרים חברי הכנסת. התרשים להלן מתאר את מספר חברי הכנסת בהיבחרה לפי הגופים הבוחרים באמצעותם נבחרו במפלגותיהם בין השנים 2003 ל-2020. ניכר כי לאורך זמן יש ירידה במספר חברי הכנסת שנבחרים בידי גופים כוללניים (חברי מפלגות ובמיוחד צירים במוסדות מפלגתיים דוגמת מרכז, מועצה או ועידה) ועליה במספרם של אלו שנבחרו בידי מנהיג המפלגה או ועדה מסדרת. נתון זה מבטא הן את הצלחתן של מפלגות פחות דמוקרטיות מבחינת ממדי הכוללנות או ההשתתפות בבחירה הפנים מפלגתית, הן את העובדה שמפלגות אינן נוטות לאמץ את השיטות הללו.