תשעה באב - קריאת השכמה חברתית

יום תשעה באב יכול וצריך לשמש מועד קבוע לקריאת השכמה חברתית לגבי עתידה הראוי של מדינת ישראל. המחלוקת הכרונית בין ה"שבטים" היא האנרגיה שמפעילה את פוליטיקת הזהויות בישראל, הינה בבחינת עושר השמור לבעליו לטובתו, אולם הברכה הצפונה בגיוון הרעיוני יכולה להתממש רק מתוך הסכמות רחבות לגבי דרך ניהול המחלוקת

אנו מציינים היום, תשעה באב, את חורבן הבית, שהיה חלק מרכזי בהתרחשות שהובילה לגלות ישראל. למה חרב הבית? במישור הלאומי, החורבן הוא תוצאה של שיקול דעת גיאופוליטי פגום, שהוביל למרד חסר סיכויים נגד האימפריה השלטת. במישור הדתי, החורבן נתפס כתוצאה של התנהגות דתית פגומה, שירמיהו ואחרים הזהירו מפניה, שעוררה את זעם האל – "מפני חטאנו גלינו מארצנו". אבל, כמה מרתק, בתודעה הקולקטיבית שלנו צרוב החורבן לא רק כתוצאה של טעות מדינית או של עונש דתי, אלא דווקא כתוצאה של אסון חברתי – המחלוקת הפנימית.

אגדות החורבן, שגם אם אין בהן ממש היסטורי הן מעצבות התודעה, מדגישות את האויב שבפנים: כך, בעת שאספסיאנוס צר על ירושלים, התגלעה מחלוקת פנימית בין הבריונים, ששאפו להילחם ברומאים, לבין הרבנים, שבקשו למצוא מוצא של שלום. באותה עת ירושלים היתה בעלת יכולת עמידה במצור כיוון שהיו בה מחסני מזון שהיה בהם די כדי להאכיל את התושבים משך עשרים ואחת שנים. הבריונים שבקשו לדחוף להכרעה, שרפו את מחסני התבואה, והביאו רעב על העיר. המסר ברור: הרומאים הם שהחריבו, אך מה שאפשר זאת הוא המחלוקת בין יהודים.

תשעה באב, בתרגומו לימינו, יכול וצריך לשמש לא רק יום זיכרון דתי-לאומי, אלא גם מועד קבוע לקריאת השכמה חברתית באשר לסכנה העצומה שבגנים הטבועים בנו. לכל דור יש אסמי תבואה משלו – שהם מקור החוסן הלאומי. חובה עליונה היא להגן עליהם מפני מי שרוצה להבעיר אותם כדי לקדם את האידיאולוגיה או האינטרסים שלו. בישראל של היום, בהינתן המחלוקת הזהותית המפלגת אותנו, שלטון החוק בישראל הוא אסם התבואה המרכזי של חיינו הריבוניים. רק באמצעות הסכמה על כללי משחק להכרעה במחלוקות נוכל להתנהל יחדיו. מי שמבקש לחתור תחת שלטון החוק הוא ה"בריון" של ימינו.

אין הכוונה להשתיק את המחלוקת העניינית. אדרבא, המסורת שלנו מעודדת אותה, נותנת לה הכשר גמור, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". טוב שיישמעו החזונות השונים לגבי עתידה הראוי של מדינת ישראל. המחלוקת הכרונית בין ה"שבטים", שהיא האנרגיה המפעילה את פוליטיקת הזהויות בישראל, הינה בבחינת עושר שמור לבעליו לטובתו. בעוד האמריקנים (לפחות בעבר) ייחסו לעצמם את האמירה united we stand, המסורת היהודית מתקיימת, בפרפרזה, מתוך חוויה של divided we stand.

אבל הברכה הצפונה בגיוון הרעיוני יכולה להתממש רק מתוך הסכמות רחבות לגבי דרך ניהול המחלוקת. בחברה דמוקרטית, החוק והרשויות האמונות על פרשנותו ויישומו הן המופקדות על שמירת הכללים. מי שפועל לחתור תחת סמכותן, עצמאותן, והלגיטימיות הציבורית של פועלן מערער את היכולת לחיות יחדיו מתוך מחלוקת. מי שמפיץ תיאוריות שווא נגד המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי ובתי המשפט – גם אם הוא מנהיג רב זכויות – יישא באחריות ההיסטורית לשריפת האסמים. כמובן, האחריות לניהול הגון של המחלוקת משותפת לכולם: גם מערכות אכיפת החוק חייבות לעשות שימוש ממלכתי וזהיר בסמכויותיהן. גם להן אחריות לשימור התבואה.      

יש הסבורים שהמיתולוגיה של עם היא הגורל שלו. קרי, אם אנו חווים את המחלוקת הפנימית כתו אופי יסודי בחיינו הלאומיים, היא תמשיך להיות כזו גם בעתיד. מעין זה גם קבעו חכמים: "מעשה אבות סימן לבנים". אבל האם התוצאה ההרסנית שאנו מזכירים בתשעה באב היא גזירת גורל? נהוג להזכיר את הביטוי  שטבע ישעיהו - "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" - במשמעות של הרס פנימי. אבל, התקווה היא, שהפרשנות המקורית של הפסוק היא שתתממש בנו: הגורמים ההרסניים והמחריבים – מבעירי האסמים - יסתלקו מחיינו.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.