גירעון אחריותיות במערך הטיפול בתלונות נגד שוטרים בישראל

מערך הטיפול בתלונות נגד שוטרים אינו מספיק אפקטיבי, ואת ההשלכות סופגות בעיקר האוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל. תקציר למאמר חדש שהתפרסם בכתב העת "משפט חברה ותרבות"

Flash 90

בשנים האחרונות מופנית לא מעט ביקורת ציבורית על תופעות של אלימות משטרתית ושל עבירות אחרות של שוטרים. מפעם לפעם גם מובעת ביקורת על אופן הטיפול המערכתי בתלונות נגד שוטרים, ואז מופנה הזרקור למחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים (מח"ש) האמונה על בדיקתן. אולם האמת היא, שדגם הטיפול בתלונות נגד שוטרים בישראל הוא מערכת של שתי רמות (two-tiers system), שבה תלונות חמורות יותר מטופלות על ידי המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים (מח"ש), ואילו תלונות קלות יותר מטופלות על ידי המשטרה.

מערכת זו נועדה להביא למימוש אחריותיותה של המשטרה. אחריותיות של המשטרה משמעה שעל המשטרה ועל שוטריה להסביר ולהצדיק את פעולותיהם ולשאת באחריות בגין התנהגות פסולה בפני הרשויות האחרות ובפני הציבור. אחריותיותה של המשטרה חשובה מכמה סיבות: כדי למנוע חריגה שלה מכללים, כדי למנוע פגיעה בזכויות אדם וכדי לוודא שהיא ממלאת באפקטיביות את תפקידיה. נוסף על כך, במשטר דמוקרטי אחריותיות מבוססת על כך שהסמכויות ניתנו לשוטרים ולמשטרה כנאמנים של האזרחים, ולכן הם חייבים להם דין וחשבון. אחריותיות המשטרה חשובה גם לשם איתור כשלים ארגוניים, ובמובן זה מדובר בכלי ניהולי לאסדרת פעילותה של המשטרה. אחריותיות המשטרה נועדה גם לחזק את הקשר בין המשטרה ובין הקהילה.

במאמר אני מנתח את המערך לטיפול בתלונות נגד שוטרים על בסיס עקרונות שנוסחו בספרות המחקר ועל ידי ארגונים בינלאומיים, כדי לבחון אם הוא מגשים את מטרותיו. כפי שמוצג במאמר, המערכת לטיפול בתלונות בישראל על שתי רמותיה לוקה ב"גירעון אחריותיות". ראשית, המערכת הזאת רחוקה מהגשמת העקרונות שהותוו בעולם כתנאי לחקירה אפקטיבית של תלונות נגד שוטרים (עצמאות, יסודיות, מהירות, שקיפות, מעורבות המתלוננים ונגישות המנגנון). מלבד הבעיות העולות במאמר מבחינת אפקטיביות החקירות שמח"ש עורכת, ניכר שהבעיה הגדולה יותר היא דווקא בתלונות החמורות פחות, שהמשטרה אמורה לעסוק בהן. תלונות אלה מטופלות בידי גורמי משטרה לא עצמאיים, כמעט בהיעדר פיקוח חיצוני (ממשלתי או ציבורי), ורבות מהן נגנזות בלי שהן מתמצות כאשר התלונות הללו מוגשות תחילה למח"ש. במיעוט המקרים הללו מח"ש מעבירה את התלונות לטיפול המשטרה, אך ברוב המקרים – התלונות נגנזות בלא כל טיפול.

שנית, אין די שימוש בתלונות או במקבץ הנתונים העולים מהן לצורך תיקון מערכתי במשטרה. אף שמדובר במערכת אחת, של שתי רמות, המגע בין שתי הרמות מועט מדי. אין במשטרה גורם שאחראי לבחון את התלונות מתוך ראייה כלל־מערכתית, ורוב התלונות למח"ש נגנזות בלא שנשקלת כל אפשרות לתיקון מערכתי במשטרה – מלבד שאלת אחריותם הפלילית או המשמעתית של השוטרים הנוגעים בדבר. אם כן, מדובר במערכת לבדיקת תלונות שאינה מצליחה לקדם קידום מספק את אחריותיותה של המשטרה. על רקע זה, מוצעות במאמר רפורמות במערך בדיקת התלונות במח"ש, במשטרה ובממשק ביניהן.

חשוב לומר: ההשלכות של חוסר אפקטיביות המערכת הזו הן חמורות מכל מיני היבטים. בפרט, מכיוון שמרבית המתלוננים נגד שוטרים באים מקרב מיעוטים וקבוצות חלשות באוכלוסייה, לדוגמה יהודים יוצאי אתיופיה או ערבים, נפגעת האכיפה השוויונית של החוק על ידי המשטרה. מעבר לכך, מאותה סיבה, קל יותר לרוב הציבור, כמי שאינו צפוי בדרך כלל לבוא במגע עם המשטרה, להתעלם משאלת טיבו של מערך הטיפול בתלונות נגד שוטרים בישראל. אכן, בלא מערכת טובה יותר לבדיקת תלונות, מי שימשיכו להיפגע מכך יהיו בעיקר המיעוטים והאוכלוסיות המוחלשות בישראל. אולם גירעון האחריותיות, אשר מביא לאכיפת חוק לא שוויונית כלפי האוכלוסיות הללו, מכרסם בלגיטימציה של מערכת אכיפת החוק ובאמון שהיא זוכה לו מכל הציבור. לכן תיקון המנגנון לטיפול בתלונות נגד שוטרים נחוץ למערכת אכיפת החוק לא פחות משהוא נחוץ לנפגעים ממנה.

קראו את המאמר המלא שהתפרסם בכרך ד' של כתב העת "משפט חברה ותרבות" >