מאחורי הוועדה המייעצת למינויי בכירים בשירות המדינה
על רקע דחיית היועמ"שית את הצעת בג"צ להפוך את מינוי מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים לזמני, רקע היסטורי על הוועדה, הרכבה, תפקידה, המועמדים שהיא בדקה לאורך השנים והצעות לתיקונים.
שופטי בית המשפט העליון הציעו לבטל את המינוי הקבוע של השופט מני מזוז למשך שמונה שנים שנעשה בחודש שעבר באישור היועמ"שית, אך לאפשר את אישור הרמטכ"ל המיועד. זאת עקב העובדה שנעשה על ידי ממשלת מעבר. בג"צ הורה למדינה לנמק את סירובה להצעה בתוך שבוע. מזוז עתיד להחליף בתפקיד את היו"ר הקודם, שופט בית המשפט העליון בדימוס אליעזר גולדברג ז"ל, שנפטר השנה. הוועדה המייעצת בודקת את המועמדים לשבעה מהתפקידים הבכירים ביותר בשירות הציבורי בישראל: הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, נציב בתי הסוהר, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל. בכך, יש לה תפקיד מרכזי בעיצוב דמותו המקצועית של השירות הציבורי בישראל ובהגברת אמון הציבור בתהליך המינוי בפרט ובממשלה בכלל.
הוועדה הוקמה בתחילה בשנת 1997, כאחד מלקחי פרשת "בר-און – חברון", שבה נחשף שחלק מהמינויים הבכירים בשירות הציבורי בישראל הפטורים מחובת מכרז לא עוברים בדיקה כלשהי לפני הבאתם לאישור הממשלה – ובהם אותם תפקידים בכירים שכיום נבדקים על ידי הוועדה המייעצת. בעקבות זאת הורה ראש הממשלה נתניהו על הקמת צוות שרים שיגיש המלצות בעניין הסדרת המינויים הבכירים. ביוני 1997 אימצה הממשלה את המלצות הצוות, והחליטה להקים ועדת מינויים חדשה לתפקידים בכירים בשירות המדינה, שמטרתה "להבטיח את טוהר המידות, ובין השאר, כי לא ייעשו מינויים לא ראויים מסיבות כגון זיקה אישית, זיקה עסקית או זיקה פוליטית לגורמים בממשלה". בהחלטה צוין שהוועדה תבדוק מינויים לתפקידים המובאים לאישור הממשלה ואינם נבדקים בהליך מוסדר אחר, וננקב במפורש בשמות 6 תפקידים בכירים ביותר כאלה – הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, נציב בתי הסוהר ונגיד בנק ישראל.החלטת ממשלה 2225 מיום 20.6.1997.
ב-1999 התקבלה ההחלטה שיצרה את הוועדה במתכונתה הנוכחית. נקבע בה שהוועדה תבדוק אך ורק את ששת המינויים הבכירים שהוזכרו קודם לכן – וב-2001 החליטה הממשלה להוסיף לכך גם את תפקיד המשנה לנגיד בנק ישראל. החלטות שהתקבלו בהמשך ב-2006, 2013 ו-2018 שינו מעט את הרכבה של הוועדה, את סמכויותיה ואת אופן עבודתה.החלטות ממשלה 4891 מיום 7.3.1999; 1191 מיום 30.12.2001; 91 מיום 30.5.2006; 689 מיום 12.8.2013; 3839 מיום 27.5.2018.
הוועדה כוללת כיום ארבעה חברים – יו"ר, שהוא שופט בדימוס של בית המשפט העליון; נציב שירות המדינה; ושני אנשי ציבור נוספים. הנציב, באופן טבעי, מכהן בוועדה מתוקף תפקידו. היו"ר ואנשי הציבור ממונים על ידי הממשלה, לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, לתקופת כהונה אחת של שמונה שנים שאינה ניתנת להארכה.
מאז 1997 כיהנו ארבעה שופטים בדימוס של בית המשפט העליון כיושבי ראש הוועדה: מרדכי בן דרור (1999-1997), גבריאל בך (2006-1999), יעקב טירקל (2016-2006) ואליעזר גולדברג (מ-2018 ועד פטירתו במרץ 2022). כאמור, מני מזוז הוא היו"ר הבא של הוועדה. נציבי שירות המדינה שכיהנו בוועדה היו שמואל הולנדר, אהוד פראוור (כממלא מקום הנציב), משה דיין וכיום דניאל הרשקוביץ'. אנשי הציבור שכיהנו בוועדה: דורון רובין, שמואל ארד, חיים ארז, תמר בן דוד, גילה פינקלשטיין, משה נסים, וכיום – טליה איינהורן ומשה טרי.
בהחלטות הממשלה לא נקבעו קריטריונים למינוי אנשי הציבור לוועדה, מעבר להנחיות ונהלים כלליים, למשל של היועץ המשפטי לממשלה.למשל הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, "מינוי והרכב ועדות ציבוריות מייעצות ודרכי פעולתן", מספר הנחיה 1.1502. מהנחיות אלה אפשר ללמוד למשל על חובת הייצוג ההולם לנשים. ואכן, מאז 2010, שני אנשי הציבור בוועדה תמיד היו אישה וגבר. כן ניתן ללמוד מההנחיות והנהלים גם על המגבלות על מינוי חברים בעלי זיקה עסקית, אישית או פוליטית לחברי הממשלה.
בהתאם לכך, בכמה מקרים לאורך השנים נאלצו או בחרו אנשי הציבור לוותר על חברותם בוועדה מטעמים שונים, ובמקרים אחרים היו עתירות בג"ץ בדרישה כזו. כך, ב-2003 הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי לנוכח השמועות שלפיהן שמואל ארד, שמונה לחבר הוועדה, עומד להתמודד על תפקיד ראש עיריית חיפה, הוא מנוע מלשמש חבר בוועדה המייעצת. שני מקרים אחרים שבהם התפטרו אנשי ציבור מהוועדה היו אלו של תמר בן דוד ב-2007, שהתפטרה לאחר שנחקרה בפרשיית מכירת בנק לאומי; ויעקב נגל ואיריס שטרק ב-2018. במקרה האחרון הוגשה עתירה לבג"ץ, ונגל ושטרק התפטרו לאחר שבג"ץ הוציא צו על תנאי וצו ביניים ובכך הקפיא את עבודת הוועדה.בג"ץ 4184/18 התנועה לטוהר המידות נ' ממשלת ישראל ואח'. גם נגד מינוי מחליפיהם של נגל ושטרק, טליה איינהורן ומשה טרי, הוגשה עתירה לבג"ץ –בגץ 7333/18 רפי נץ-צנגוט נ' ממשלת ישראל ואח'. אולם בסופו של דבר העתירה נמשכה והמינויים אושרו. במקרים של שטרק, נגל, איינהורן וטרי עלו טענות שונות – כמו חריגה מטוהר המידות של המועמדים-עצמם וקשרים בין המועמדים לחברי הממשלה. במקרה של איינהורן נטען שאין למנותה גם בשל התבטאויות בעייתיות שלה בעבר – נטען שאיינהורן קראה לחיילי צה"ל לסרב פקודה, אך היא הכחישה זאת.
עם זאת, בספטמבר 2001 נפתח הליך הדחה נגד איינהורן. בשל מה שכונה על ידי משרד ראש המשלה "אמירותיה השוללות את הלגיטימציה של חברי הממשלה", היא זומנה לשימוע לפני הדחה על ידי מזכיר הממשלה. השימוע נערך בחודש אוקטובר 2001 בפני מזכיר הממשלה, שהיה אמור למסור את מסקנותיו לראש הממשלה, ואם ראש הממשלה יחליט להדיח את איינהורן – הדבר יובא להכרעת הממשלה. לאיינהורן התאפשר להגיב בכתב, וכן בעל פה במהלך השימוש. ככל הידוע, מאז השימוע לא ננקטו צעדים נוספים נגד איינהורן.
תפקיד הוועדה, לפי החלטת הממשלה מ-2018, הוא לחוות דעה "בנוגע לטוהר המידות במינוי על מנת להבטיח כי לא ייעשו מינויים לא ראויים, בין היתר מסיבות כגון זיקה אישית, זיקה עסקית או זיקה פוליטית לשר משרי הממשלה".
כלומר – על הוועדה לבדוק את כשירות המינוי מבחינת טוהר המידות, ולא את התאמת המועמד וכשירותו לתפקיד. בכך היא שונה מוועדות מינויים אחרות, כמו ועדת המינויים שליד נציבות שירות המדינה, שבראשה עומד נציב שירות המדינה ובודקת בין השאר מינויים לתפקיד מנכ"לים של משרדי ממשלה; והוועדה לבדיקת מינויים בחברות ממשלתיות. שתי הוועדות האלה נדרשות לבדוק גם את התאמת המועמדים לתפקיד.
עם זאת, לפי פסיקת בג"ץ,בג"ץ 1570/07 עמותת "אומץ" – אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' השר לביטחון פנים ואח'. יש לפרש באופן רחב את מושג "טוהר המידות". לפי פרשנות רחבה זו, טוהר המידות מתייחס ל: א. טוהר המידות של המינוי. כלומר, מטרת הוועדה היא להבטיח כי המינוי נעשה משיקולים ראויים של טובת האינטרס הציבורי, ולא למשל בשל זיקה כלשהי בין הממונה לממנה; ב. טוהר המידות של הממונה. כלומר, מטרת הוועדה היא גם להבטיח שלא ימונה אדם שטוהר המידות שלו פגום; ג. כל היבט אחר שיש לו נגיעה לטוהר המידות הכרוך במינוי. בבהקשר זה הדגיש בג"ץ את חשיבות הביקורת המנהלית המעמיקה של הוועדה, שהיא רחבה יותר מהביקורת המשפטית, הבודקת רק אם נפל פגם משפטי.
לפי ההחלטה מ-2018, ראש הממשלה או השר המציע את המינוי – למשל שר הביטחון במקרה של הרמטכ"ל – נוקבים בפני הוועדה בשם המועמד לפחות 30 ימים לפני תום הכהונה של נושא המשרה היוצא. בעבר היו לפחות שני מקרים מקרים שבהם נמסרו לוועדה כמה שמות של מועמדים לאותו תפקיד, והיא בדקה את כולם במקביל (2 מועמדים לתפקיד הרמטכ"ל ב-1998; 3 מועמדים לתפקיד נגיד בנק ישראל ב-2013); ואולם בשנים האחרונות סירבה הוועדה לבדוק יותר ממועמד אחד לאותו תפקיד.
בעת מסירת שם המועמד לוועדה, ראש הממשלה או השר המציע מוסרים לוועדה את קורות החיים של המועמד והשאלון שמילא, וכן את נימוקי השר או ראש הממשלה למינוי. הוועדה מסתמכת לא רק על החומרים הכתובים, אלא גם מראיינת את ראש הממשלה או השר המציע, את המועמד, וכל אדם אחר שהיא מוצאת לנכון לזמנו; וכן מפרסמת הודעה לציבור על המינוי ומאפשרת לו לשלוח אליה תגובות תוך 7 ימים, ומעבירה את ממצאיה למועמד ומאפשרת לו להגיב עליהם. היא גם נעזרת בחוות דעת משפטית של היועץ המשפטי לממשלה – שפונה במסגרת זו לגופים כמו המשטרה, הרשות להלבנת הון וכו' – ורשאית לבקש ממנו את עמדתו בסוגיות נוספות. עוד נקבע שהוועדה תקבע את סדרי עבודתה ככל שאלה לא נקבעו בהחלטת הממשלה. תחת היו"ר גולדברג אף עשתה הוועדה לראשונה שימוש בפוליגרף – בבדיקת מועמדותו של משה אדרי לרמטכ"ל ב-2018.
ועדת המינויים מונה כאמור ארבעה חברים. בהקשר זה נקבע שיש צורך בקוורום של שלושה חברים כדי לקיים את ישיבותיה. כן נקבע שבמקרה שהדעות בוועדה שקולות, יינתן ליו"ר הוועדה קול נוסף מכריע. ככל הידוע, הפעם היחידה שבה הדבר קרה היה בעת ההחלטה להמליץ שלא למנות את משה אדרי למפכ"ל ב-2018. עם זאת, חילוקי דעות בין חברי הוועדה היו גם במקרים נוספים. למשל, בעת ההמלצה על מינוי קובי שבתאי למפכ"ל ב-2020, לפי הדיווחים בתקשורת התנגד היו"ר גולדברג, בדעת מיעוט, למינוי.
כמו ועדות מינוים אחרות, הוועדה המייעצת אינה "ועדה ממנה" אלא "ועדה ממליצה". תפקידה, כפי שעולה מהחלטת הממשלה, הוא לספק חוות דעת חיובית או שלילית על המינוי אך לא "לאשר" או "לפסול" אותו (אף שאלה ביטויים מקובלים בתקשורת בכל הנוגע להמלצות הוועדה). לפיכך, נראה שגם אם הוועדה המליצה שלא למנות מועמד מסוים, אפשר להמשיך בהליכי המינוי ואף לאשרו. ואולם בפסיקות בג"ץ ובנהלים הרלוונטיים נקבע שעבודתה של כל ועדת מינויים היא שלב מהותי בהליך המינוי, ושנדרשות נסיבות חריגות כדי לחרוג ממנה. גם מדבריו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לאחר שהוועדה המייעצת המליצה בשנת 2018 שלא למנות את משה אדרי לניצב עולה תמונה דומה בנוגע למינוי מועמד שהוועדה המליצה שלא למנותו: הדבר אפשרי, אך רק בכפוף לנסיבות חריגות וטעמים מיוחדים, ומקרה כזה יגיע ככל הנראה לבג"ץ, שיידרש להכריע אם החלטת הממשלה היא סבירה. בכל מקרה, סוגיה זו טרם עמדה למבחן מעשי: אמנם לאחר שהוועדה המייעצת המליצה שלא למנות את אדרי למפכ"ל ציינו השר לביטחון פנים וחברי ממשלה נוספים שהם מתכוונים להביא את המינוי לאישור הממשלה, אך הדבר לא קרה.
עם זאת, כדאי לציין שהמקרה של אדרי לא מבטיח שהממשלה לא תנסה בעתיד להתעלם מהמלצת הוועדה. רק לאחרונה מינתה הממשלה את עמיר פרץ לדירקטוריון התעשייה האווירית, בניגוד להמלצת הוועדה לבדיקות מינויים בחברות ממשלתיות. בג"ץ דחה עתירה נגד החלטת הממשלה.בג"צ 8173/21, התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל.
מאז החלטת הממשלה על הקמת הוועדה המייעצת ב-1997, היא סיפקה 46 המלצות, מהן 45 היו חיוביות ורק אחת שלילית – זו הנוגעת למינוי משה אדרי למפכ"ל (2018). במקרה זה, שלא כמנהגה, הוועדה המייעצת פרסמה את חוות הדעת המלאה שנשלחה לשר לביטחון פנים. הוועדה פירטה שתי עילות לפסילה, שתיהן נוגעות לטוהר המידות של הממונה (ולא של המינוי עצמו): ראשית, פגישה שנערכה בין אדרי לבין עורך דינו של אדם שהתלונן על התנהגותו של אדרי כלפיו ועמד להופיע בפני הוועדה; שנית, דוח מבקר המדינה על פעולות אדרי במסגרת אחד מתפקידיו במשטרה, שהעלה חשד משמעותי להתנהלות שאינה מתיישבת עם טוהר המידות (התעלמות מדיווחים לא נכונים של קצין). הוועדה הדגישה במיוחד את חשיבות האמון הציבורי במשטרה, וגרסה כי אמון זה עלול להיפגע אם ימונה אדרי למפכ"ל.
מתוך 45 המועמדים שהוועדה המליצה לאשר את מינויים, 40 אכן התמנו. אשר לחמשת המקרים האחרים: ארבעה מינויים כלל לא הובאו לאישור הממשלה, ואילו מינוי אחד אושר בממשלה ולאחר מכן בוטל. המינויים שלא הובאו לאישור הממשלה היו אותם מקרים שבהם בדקה הוועדה יותר ממועמד אחד לאותו תפקיד: ב-1998 הוגשו לוועדה שני שמות של מועמדים למשרת הרמטכ"ל, שאול מופז ומתן וילנאי. הוועדה אישרה את שני המועמדים, ובסופו של דבר הוחלט להביא לאישור הממשלה את שאול מופז, שאכן מונה; ב-2013 נמסרו לוועדה 3 שמות של מועמדים למשרת נגיד בנק ישראל (מריו בלכר, ויקטור מדינה, צבי אקשטיין). הוועדה סיפקה חוות דעת חיובית לגבי כולם. אך בסופו של דבר הוחלט שלא למנותם, ולוועדה נמסר שם נוסף של מועמדת, קרנית פלוג, אשר ומונתה.
במקרה אחד אושר המינוי בוועדה אך בוטל לאחר מכן. מדובר במקרה של יואב גלנט. במקרה זה, והוועדה המייצעת תחת יעקב טירקל המליצה למנות את גלנט לרמטכ"ל, בהסתמך בין היתר על חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, אף שהוצגו בפניה חשדות לעברות בתחום התכנון והבנייה. בהמשך הוגשה עתירה לבג"ץ נגד המינוי, שבה בין היתר נדרשה הוועדה להשלים את בדיקתה בעניין החשדות נגד גלנט, ואף לקבוע כי הוא אינו ראוי להתמנות לתפקיד הרמטכ"ל. בעקבות הסערה פתח מבקר המדינה בבדיקת העניין, וממצאיו כללו ביקורת קשה על התנהלות גלנט. בעקבות כך הגיש היועץ המשפטי לממשלה חוות דעת שלפיה יש קשיים משפטיים משמעותיים במינוי גלנט לרמטכ"ל, והממשלה החליטה לבטל את המינוי. לאחר שהוועדה ספגה ביקורת על כך שאישרה את המינוי למרות הבעייתיות שבו, היא פרסמה הודעה רשמית, שבה הצדיקה את החלטתה "על בסיס כל התגובות, העדויות, הטענות והמסמכים שהיו בידיה, שאותם בחנה הוועדה ביסודיות ובאריכות, ולאחר שהתרשמה מאישיותו של המועמד". עם זאת, מדברי הוועדה עולה שהכלים בידיה מוגבלים: "אין היא [ועדת טירקל] ועדת חקירה, אין לה את הכלים הדרושים לעריכת חקירה ואין היא מוסמכת לערוך חקירה, אלא לחוות דעתה רק על פי החומר המוגש לה".ועדת טירקל,. "תגובת ועדת טירקל למינויי בכירים בנושא גלנט", אתר משרד ראש הממשלה, 2011. בעקבות כך ביקשה הוועדה לחזק את סמכויותיה ויכולות החקירה שלה, ובאפריל 2013 הגישה לממשלה מתווה לשיפור עבודתה. בסופו של דבר, בהחלטת הממשלה ממאי 2018 אכן נוספו לוועדה כלים לצורך כך, לדוגמה קיום ראיונות עם חבר הממשלה המציע, המועמד וגורמים ונוספים; הודעה לציבור על האפשרות לשלוח חוות דעת על המועמד; אפשרות לבקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין מידע שהגיע אליה; ובאופן כללי – לקבוע את סדרי עבודתה ודיוניה ככל שאלה לא נקבעו בהחלטת הממשלה.
בנוסף על כך, לאורך השנים החלה הוועדה לבדוק לפחות חמישה מועמדים נוספים שמועמדותם הוסרה במהלך הבדיקה – על ידי ראש הממשלה, השר המציע או על ידי המועמד עצמו – ולכן הוועדה לא מסרה את חוות דעתה עליהם. מתוך חמשת המועמדים האלה, ככל הנראה רק במקרה אחד היה לוועדה תפקיד ישיר בהסרת המועמדות. מדובר במועמדות של יעקב גנות לתפקיד המפכ"ל ב-2007. ככל הנראה התגבשה בוועדה חוות דעת שלא להמליץ על המינוי – בעקבות פסק דין מהעשור הקודם של בית המשפט העליון, שבו זוכה גנות אך נמתחה ביקורת קשה על התנהלותו. ההחלטה המתגבשת של הוועדה הועברה לשר, שסירב להסיר את המועמדות; אך גנות עצמו הסיר את מועמדותו. בשאר המקרים, לוועדה הייתה לכל היותר השפעה עקיפה בלבד על הסרת המינוי: ב-2011 ביקשה הוועדה המייעצת חוות דעת משלימה מהיועץ המשפטי לממשלה בנוגע למינוי אלי גביזון לנציב בתי הסוהר, וזאת בעקבות פניות שקיבלה לגבי התנהלות פגומה של גביזון בעברו בשירות בתי הסוהר. בעקבות חוות הדעת ביטל השר את המינוי. בדומה, ב-2013 פנתה הוועדה המייעצת ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לבדוק טענות בדבר התנהלותו של המועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל, יעקב פרנקל, בנוגע לפרשה שבה נעצר בשדה התעופה בהונג קונג. במהלך הבדיקה הסיר פרנקל את מועמדותו. בשני המקרים האחרים ספק אם הייתה לוועדה השפעה כלשהי: ב-2013 נמסר שמו של ליאו ליידרמן לוועדה כמועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל, אך הוא הסיר את מועמדותו מבלי שהוועדה דנה בכך, ככל הנראה בעקבות מכתבים שהגיעו לוועדה וכללו האשמות כנגדו. ב-2015 נמסר שמו של גל הירש לוועדה כמועמד לתפקיד המפכ"ל. ואולם כאשר התברר שכבר מתבצעות בדיקות לגבי התנהלותו העסקית, החל גם היועץ המשפטי לממשלה בבדיקות לגבי האפשרות למנותו – ובמהלכן הסיר השר את מועמדותו של הירש.
במהלך השנים, ובעיקר לאחר שהוועדה המליצה שלא למנות את משה אדרי למפכ"ל, נשמעו קריאות להחליש את הוועדה, למשל לאפשר לממשלה לסטות מהחלטתה ללא הצדקה מיוחדת; ואף לבטל אותה לגמרי – אם באמצעות ביטול כל סוג של פיקוח חיצוני על המינויים או באמצעות מעבר למודל של שימועים בכנסת, כמו שנהוג לגבי מינויים בכירים בארה"ב.
ההצעות מסתמכות על טענות שהוועדה פוגעת בערכים דמוקרטים וכן ביעילות ובמשילות. כך, נטען שבמשטר דמוקרטי, נבחרי הציבור הם שצריכים למנות מועמדים לתפקידים הבכירים ביותר בשירות הציבורי, משום שהדבר תואם ערכים דמוקרטיים – זו אחת הדרכים שבאמצעותן יכולים נבחרי הציבור לקדם את מדיניותם, שזכתה לאמון הציבור. כן נטען שממילא נבחרי הציבור הם אלה שיישאו באחריות בפני הציבור אם ימנו אנשים לא ראויים לתפקידים אלה – בניגוד למשל לחברי הוועדה המייעצת, שלא יישאו באחריות דומה. אשר ליעילות ומשילות, נטען שהוועדה המייעצת עלולה לפסול מועמדים ראויים ללא סיבה מוצדקת. יותר מכך: נטען שעצם קיומו של הליך בדיקה שבו מטבע הדברים עלולים להיחשף פרטים על עברו שהמועמד היה מעוניין להסתיר – ואף שמועות לא-מבוססות והשמצות של בעלי אינטרסים – עלול להרתיע מועמדים ראויים, שלא יהיו מעוניינים לעבור תהליך בדיקה כזה ולכן יוותרו מראש או במהלך הבדיקה על המינוי לתפקיד הבכיר.
באופן עקרוני, יש לשאוף להגברת האופי המקצועי של המינויים בשירות המדינה, לרבות הבכירים. סיבה מרכזית היא כי מבחינה אמפירית, נמצא קשר מובהק בין מינויים הנעשים על בסיס מקצועי (ולא פוליטי) ובין אפקטיביות גבוהה של השירות הציבורי.מומי דהן, אפקטיביות הממשלה בישראל במבט בינלאומי משווה, מחקר מדיניות 114, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2016 , עמ' 44.
גם אם נסתמך על התפיסה ההיסטורית שהתגבשה בישראל, שלפיה במינויים הבכירים ביותר יש להעניק משקל מכריע לדרג הנבחר, נראה שפעולותיה של הוועדה המייעצת מתיישבות היטב עם תפיסה זו: כאמור, רק נבחרי הציבור הם שנוקבים בשמות המועמדים המועדפים עליהם. החקיקה לא מגדירה קריטריונים למועמדות לתפקידים הבכירים, והוועדה גם לא בודקת את כישוריהם המקצועיים של המועמדים אלא רק סוגיות הנוגעות לטוהר המידות. הגבלת הבדיקה לטוהר המידות בלבד תואמת את העיקרון המשפטי הקיים בישראל, שלפיו גם במינויים הבכירים שמתבצעים על ידי הדרג הפוליטי תקף האיסור על מינוי פוליטי, כלומר מינוי שהמניע העיקרי שלו אינו כישורי המועמד אלא קשריו עם הממנה. מינוי כזה מנוגד לחובת הנאמנות של נבחר הציבור ולאינטרס הציבורי, ובג"ץ קבע שהוא "פוגע בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית".בג"ץ 451/98 הסתדרות העובדים נ' איינשטיין (1998).
מבחינה היסטורית, קשה לטעון שהוועדה המייעצת מקשה באופן משמעותי על מינויים לתפקידים בכירים: כאמור, היא סיפקה 46 המלצות, מתוכן רק אחת הייתה שלילית; גם אם נתייחס למקרים שבהם הייתה לוועדה השפעה עקיפה על הסרת מועמדות (בעיקר יעקב גנות, יעקב פרנקל ואלי גביזון), עדיין ברובם המכריע של המקרים הוועדה לא מערימה קשיים על המועמד שמובא בפניה.
אמנם ייתכן שעצם קיומו של הליך הבדיקה בוועדה מרתיע מועמדים ראויים – המקרה של ליאו ליידרמן, שביטל את מועמדותו לתפקיד נגיד בנק ישראל מיד לאחר שהגיעו לוועדה טענות על התנהלות בעייתית שלו בעבר, הוא אולי דוגמה לכך. אך נראה שבתקופה הנוכחית, פקידים בכירים צריכים להיות מוכנים לחשיפה ציבורית ותקשורתית כזו. הרי גם אם לא הייתה קמה ועדה, תלונות על המועמדים היו מוצאות את דרכן לבג"ץ ולתקשורת – כיום קשה מאוד להימנע מכך. במידה רבה, חשיפה כזו היא חלק ממאפייני תפקידים ציבוריים בכירים, וייתכן שאף עדיף שהדברים ייחשפו טרם המינוי ובאופן מסודר מאשר אחריו. צריך גם לציין שנראה שהוועדה יודעת להבחין בין תלונות שונות: כך, תלונות ושמועות הגיעו לאחרונה גם לגבי מועמדים אחרים, למשל קובי שבתאי (לתפקיד המפכ"ל) ורונן בר (לתפקיד ראש השב"כ) – אך בניגוד לאדרי, אותם המליצה הוועדה למנות.
צריך גם לזכור שרוב המועמדים עדיין זוכים להמלצת הוועדה מבלי שחייהם האישיים יזכו לחשיפה תקשורתית – מתוך 20 המועמדים שהוועדה דנה בהם בעשור האחרון, אפשר לציין רק 4 מועמדים שזכו לעניין ציבורי ותקשורתי כזה – יעקב פרנקל, ליאו ליידרמן, גל הירש ומשה אדרי. ב-2018, לדוגמה, במקביל לסערה התקשורתית סביב מועמדותו של אדרי, נידונו ואושרו שני מינויים אחרים, כמעט ללא תשומת לב ציבורית ותקשורתית – מינויים של אביב כוכבי לרמטכ"ל ואמיר ירון לנגיד בנק ישראל.
באשר להמלצות לתיקון הוועדה, מציע ד"ר שפירא להקשיח את התנאים למינוי אנשי הציבור, הממונים על ידי הממשלה ללא כל תנאי סף. כך שלא יוכלו להתמנות לאנשי הציבור בוועדה אנשים שיש להם זיקה עסקית, אישית או פוליטית לשר משרי הממשלה. כיוון אחר הוא הפקעת מינוי חלק מחברי הוועדה מהממשלה, והעברתו לגורם אחר, עצמאי. למשל, אפשר לקבוע שהממשלה תמנה את יו"ר הוועדה, שהוא שופט בדימוס של בית המשפט העליון – והיו"ר הוא שימנה את שני אנשי הציבור.
נראה שההיבט הבעייתי ביותר בכל הנוגע לוועדה כיום הוא אופן מינוי חברי הוועדה, ובפרט הצורך להבטיח שהם יפעלו באופן עצמאי ומקצועי: שני אנשי הציבור בוועדה ממונים על ידי הממשלה, ללא כל תנאי סף (מלבד התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה), כך שבאופן טבעי עלול להיווצר חשד שהממשלה ממנה אנשים "נוחים", כלומר כאלה שהיא סוברת שלא יפסלו את המועמדים המובאים לפניהם (כיוון שיו"ר הוועדה הוא שופט בדימוס של בית המשפט העליון, חשש זה פחות רלוונטי בעניינו).
חשש כזה עלה ממש לאחרונה בנוגע לשני אנשי הציבור שמונו לוועדה במאי 2018, והוא היה אחד הנימוקים בעתירה לבג"ץ נגד המינוי והוביל בסופו של דבר להתפטרותם מהוועדה. מבלי לקבוע אם מינוי שני אנשי הציבור הספציפיים האלה היה תקין וראוי או לא, הרי שפרשה זו פגעה בהליכי מינוי הבכירים – הן משום שהיא גרמה לעיכוב בהליכי המינוי (אף שחברי הוועדה מונו במאי 2018, היא החלה לפעול רק באוקטובר באותה שנה, לאחר שמונו חברי ועדה חדשים במקום אלה שהתפטרו), הן משום שבאופן טבעי היא פגעה באמון הציבור בתהליכי המינוי.
כדי למנוע הישנות של פרשה זו ובמיוחד להבטיח את המקצועיות והעצמאות של אנשי הציבור החברים בוועדה, יש לבצע תיקונים באופן מינוי חברי הוועדה, ובמיוחד אנשי הציבור. בהקשר זה אפשר לחשוב על שני כיוונים עיקריים לרפורמה:
א. הוספת דרישה מפורשת שלא יוכלו להתמנות לאנשי הציבור בוועדה אנשים שיש להם זיקה עסקית, אישית או פוליטית לשר משרי הממשלה. דרישה דומה קיימת לגבי אנשי הציבור בוועדה לבדיקת מינויים בחברות ממשלתיות ובוועדת המינויים שליד נציבות שירות המדינה;
ב. הוספת תנאי סף – גמישים – שיידרשו מאנשי הציבור בוועדה. גם דרישה זו מקובלת בוועדות מינויים אחרות: למשל, אנשי הציבור הממונים לוועדה לבדיקת מינויים בחברות ממשלתיות צריכים להיות כשירים לכהן כיושבי ראש דירקטוריון בחברות ממשלתיות (כלומר לעמוד בתנאים הנוגעים לתואר אקדמי וניסיון תעסוקתי רלוונטי). אפשר להציע תנאי סף שונים, למשל תואר אקדמי רלוונטי, ניסיון בעבודה בשירות הציבורי והיכרות מעמיקה עמו, ואולי אף ניסיון בעבודה באחד מהגופים שהוועדה עוסקת במינוי בכיריהם (צבא, משטרה, שב"כ, מוסד, שירות בתי הסוהר, בנק ישראל). תנאי הסף צריכים להיות גמישים – למשל, ייתכן שניסיון בעבודה באחד מהגופים הרלוונטיים יכול להחליף תנאי הנוגע לתואר אקדמי.
הכיוון השני הוא הפקעת מינוי חלק מחברי הוועדה מהממשלה, והעברתו לגורם אחר, עצמאי. כך למשל, אפשר לקבוע שהממשלה תמנה את יו"ר הוועדה, שהוא שופט בדימוס של בית המשפט העליון – והיו"ר הוא שימנה את שני אנשי הציבור; ואף לקבוע שיו"ר הוועדה יתמנה בידי גורם עצמאי יותר – למשל נשיא המדינה או נשיא בית המשפט העליון.
הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים הוקמה ב-1997, ובמתכונתה הנוכחית ב-1999. הוועדה, שקמה כאחד מלקחי פרשת בר-און, בודקת את טוהר המידות הכרוך במינויים לשבעה תפקידים בכירים ביותר בשירות הציבורי. אמנם לאורך השנים נשמעו ביקורות מכיוונים שונים על הוועדה ועבודתה – הן מצד אלה הדורשים לבטל את הוועדה, הן מצד אלה הדורשים לחזקה – אך במבט כולל, נראה שהמודל הקיים בישראל לפיקוח על המינויים הבכירים מאוזן למדי: הוא מותיר את מירב הכוח בידי הדרג הפוליטי, אך גם מוסיף פיקוח חיצוני כדי למנוע מינויים "בעייתיים". בסופו של דבר, העובדה שהוועדה מאשרת את רובם המכריע של המועמדים שמובאים בפניה, אך במקרים חריגים ביותר בולמת את המינוי, מלמדת על כך שהיא ממלאת את תפקידה כראוי (גם אם כמובן אפשר לחלוק על החלטה ספציפית שלה). לפיכך, לא נראה שיש מקום לבצע תיקונים מהותיים בהליכי המינוי לתפקידים הבכירים שהוועדה המייעצת בודקת, כגון ביטולה; עם זאת, יש לשקול לבצע תיקונים באופן מינוי אנשי הציבור בוועדה, לצורך הבטחת אופייה המקצועי והעצמאי, חיזוק אמון הציבור וייעול עבודתה.