מאמר דעה

על הממשלה הנכנסת לקדם בדחיפות חוק אקלים

| מאת:

משבר האקלים הוא איום סביבתי, כלכלי, חברתי וביטחוני עבור מדינת ישראל. בהיעדר העברת חוק האקלים והיערכות ממשלתית משמעותית למשבר האקלים, תיוותר ישראל חריגה בנוף הבין-לאומי, ותתקשה לסחור עם העולם המפותח.


 

בוועידת האקלים הבין-לאומית (COP27), שנפתחה השבוע בשארם א-שייח', נאלצו נציגי ממשלת ישראל  להתמודד עם העובדה  שישראל חריגה בנוף הבין-לאומי – ישראל היא המדינה היחידה ב-OECD, למעט טורקיה ומקסיקו, שלא התחייבה לאיפוס פליטות גזי חממה עד 2050. 

בוועידת האקלים, שנערכה בשנה שעברה בגלזגו, הצהיר אומנם ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, על מחויבותה של ישראל לאיפוס פליטות עד 2050, אולם הצהרה זו לא עוגנה עד היום בחקיקה ולא הוטמעה ביעדים הרשמיים של הפחתת הפליטות שהגישה ישראל לאו"ם, ולכן אינה מחייבת. היעד הרשמי של ישראל, הפחתה של 85% בפליטות עד 2050, נחשב שמרני מדי אל מול דחיפות הפעולה הנדרשת, ואינו עומד בהלימה להצהרות ראש הממשלה לשעבר בנט מלפני שנה בדיוק.

על רקע זאת פרסם משרד החוץ, כשבועיים לפני הוועידה הנוכחית, חוות דעת שקראה לעגן את יעד איפוס הפליטות עד 2050 במסגרת החלטת ממשלה, כדי שניתן יהיה להציגו בוועידה כיעד רשמי של ישראל. חוק האקלים אומנם אמור היה להתמודד עם סוגיה זו, אך פירוק הממשלה הוביל לכך, שלא ניתן היה להשלים את הליך החקיקה.

העובדה המטרידה היא שהמאמץ לעיגון היעד לקראת הוועידה נבלם על ידי היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, שטענה כי יעד זה אינו מאופיין בדחיפות קונקרטית אשר יש בה כדי להצדיק החלטת ממשלה הכובלת אפקטיבית את הממשלות הבאות במועד כה סמוך לבחירות. כל מי שמכיר את העובדות מאחורי משבר האקלים, מבין שהטענה לפיה עיגון רשמי של יעד איפוס פליטות אינו כולל "דחיפות קונקרטית", מנותק מהעובדות המדעיות, שלגביהן יש קונצנזוס בין-לאומי.

ההתחממות הגלובלית לא ממתינה לפתרון הבעיות הפוליטיות של ישראל. חומרת השלכות משבר האקלים על רווחת אזרחי ישראל תלויה במידה מכרעת ביכולת של הדרג הפוליטי להירתם למאבק במשבר ולמצוא את הפתרונות הכלכליים, המשפטיים, החברתיים והפוליטיים הנדרשים. בהיעדר חקיקה שתהווה איתות ברור מצד הממשלה למחויבותה לאיפוס פליטות עד 2050, המגזר העסקי והאזרחים לא יפנימו שעליהם להיערך ולנקוט בצעדים הדרושים לצורך עמידה ביעד זה.

על ראש הממשלה המיועד, בנימין נתניהו, לנצל את המומנטום שנוצר על רקע תוצאות הבחירות, כשנראה שלפחות לשנים הקרובות נזכה ליציבות פוליטית, ולקדם מייד עם כניסתו לתפקיד את אישור חוק האקלים ומיסוי הפחמן.

היעדר חקיקה שכזו, משמעותה היעדר היערכות של ישראל למשבר ידוע מראש, שהשלכותיו יכללו מחסור במזון ובמים – מה שעלול לגרור מלחמות על משאבי הטבע שיהיו במחסור, עליית מפלס הים והצפה של ערי חוף – כולל בישראל, עלייה בהיקף ובתדירות של אירועי מזג אויר קיצוניים כמו שיטפונות, שריפות, עלייה בתדירות של מחלות ומגפות, גלים של פליטים מאזורים שלא ניתן יהיה לחיות בהם בשל החום הכבד ועוד.

הנזקים הצפויים מההתחממות הגלובלית לא יפסחו על ישראל, שמוגדרת כ-HOT SPOT. ישראל נמצאת באזור המוגדר כפגיע אקלימית והמתחמם כבר היום בקצב כפול מהממוצע העולמי. לא בכדי הגדירה המועצה לביטחון לאומי את משבר האקלים כאחד מתרחישי הייחוס להיערכות, לצד האיום הביטחוני האיראני.

לכל אלו יש השלכות דרמטיות בתחום החברתי, הכלכלי והביטחוני. בפן הביטחוני, הפשרת הקטבים תאפשר בהדרגה פתיחת נתיבי סחר ימי חדשים, שיפחיתו את חשיבותו של המזרח התיכון כנתיב סחר ובכך יפגעו בתמריץ לתמיכה הכלכלית והביטחונית בישראל. לכך, עלולים להתווסף גלי הגירה המוניים, שיתדפקו על גבולות ישראל מהמזרח התיכון ומאפריקה, בניסיון לברוח מאזורים פגיעים במיוחד. המאבק על משאבי טבע שיהיו במחסור יגביר את הסיכוי למלחמות, ומחירי המזון והאנרגיה שיאמירו צפויים להוביל לתסיסה של האוכלוסיות החלשות, אם לא ייעשה דבר מראש להבטיח שהן לא תישארנה מאחור.

גם במישור הכלכלי צפויים נזקים אם לא ניערך כראוי ובאופן מיידי. נזקי האקלים צפויים לפגוע בפוטנציאל הצמיחה של ישראל, ולהביא לעלייה בחוב הציבורי כתוצאה מההתייקרות החדה במחירי המזון והמים והצורך בהשקעות מסיביות מצד הממשלה והמגזר העסקי.

חשוב להבין את האינטרס הכלכלי-עסקי של ההתחייבות לאיפוס פליטות. היעדר היערכות של הממשלה והמגזר העסקי לאיפוס פליטות יוביל לפגיעה בכושר התחרות של המשק הישראלי, כאשר חברות ישראליות יתקשו למכור את תוצרתן בעולם, אם לא יעמדו בסטנדרטים החדשים שנקבעו בעולם לאיפוס פליטות ומעבר לאנרגיה ירוקה.  

בל נטעה ונחשוב שמדובר באיומים ערטילאיים בעתיד הרחוק שאינו נראה לעין. ישנן עדויות הולכות וגוברות לכך שמשבר האקלים כבר כאן. הקיץ האחרון, שאופיין בגלי חום קיצוניים ברחבי העולם, הוא עדות אחת למה שצפוי לנו בתדירות הולכת וגוברת בעתיד. בישראל, כבר כיום ישנו גידול במספר גלי החום בעקבות המשבר, ואלו מביאים לתמותה עודפת בעשור האחרון.

נוכח האמור לעיל, ההיערכות עם משבר האקלים אינה מבטאת רק לקיחת אחריות מצד ישראל כחלק מהמאמץ הגלובלי, אלא היא בגדר אינטרס ישראלי מובהק. על כן, יש לקוות כי הממשלה שתקום תתייחס ברצינות לאיומים אלו, וכי נתניהו יוביל מדיניות אחראית של היערכות למשבר האקלים, כולל קידום החקיקה הנדרשת לשם כך, וזאת לצורך שמירת חוסנה החברתי, הכלכלי והביטחוני של ישראל.

הצעד הראשון חייב להיות עיגון בחקיקה של יעד איפוס פליטות גזי חממה עד 2050.


דפנה אבירם-ניצן הינה מנהלת המרכז לממשל וכלכלה ומנהלת כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה במכון הישראלי לדמוקרטיה. איתמר פופליקר הינו חוקר בפרויקט ההיערכות למשבר האקלים במכון.