ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-37 | צמצום סעיף הנכד בחוק השבות
המוטיבציה לצמצום חוק השבות המשתקפת נובעת ממספרם ההולך ועולה של לא יהודים העולים לישראל מברית המועצות לשעבר.
הסעיף המכונה "סעיף הנכד" בחוק השבות התש"י - 1950 הוא סעיף 4א שתוקן בשנת 1970 וקובע כי "הזכויות של יהודי לפי חוק זה...", כלומר הזכות לעלות לישראל, להתאזרח וליהנות מזכויות ומהטבות של עולה "מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". זאת בלי קשר לשאלה אם הסבא והסבתא חיים או שעלו ארצה. נקודת המוצא של חוק השבות, לדברי בן גוריון, היא שלכל יהודי יש זכות טבועה מראש לעלות לישראל. הוא אינו צריך לבקש, רק לממש. נקודת המוצא של התיקון שערכה גולדה מאיר ב-1970 היא כי לצאצאי יהודים, גם אם אינם יהודים על פי ההלכה, יש מעמד מיוחד במדינת היהודים, מעמד של "בני משפחה". תיקון זה היה למעשה פשרה פוליטית לשיכוך סערת דניאל שליט אשר בראשית אותה שנה זכה בבג"ץ בבקשתו לחייב את המדינה לרשום את ילדיו כיהודים, למרות שרק הוא יהודי ואשתו אינה יהודיה. הפשרה כללה מצד אחד הכנסת סעיף נכד המרחיב את אפשרות העלייה לישראל לצאצאי יהודים ומצד שני הגדרת "מיהו יהודי" – רק מי שהוא בן לאם יהודיה או שהתגייר.
חוק השבות ו"סעיף הנכד" זכו מאז למעמד סימבולי מרכזי באפיונה של ישראל כמדינת היהודים, כאילו חזו המחוקקים את מיליון היהודים שיגיעו מברית המועצות ויבקשו בית. יש הרואים בסעיף הנכד תשובה ציונית להיטלר ולחוקי נירנברג הנאצים – אם סבא יהודי זו סיבה מספיק טובה להרוג אותך, היא גם סיבה מספיק טובה להגן עליך ולתת לך בית וזכויות (כדברי שר החינוך לשעבר אמנון רובינשטיין), אם כי בפועל המחוקקים היו די מזועזעים מההקבלה ההפוכה לחוקי נירנברג והיו מודאגים בכלל מהתבוללות ומנישואי תערובת.
המוטיבציה לצמצום חוק השבות המשתקפת בסעיף 126 להסכם הקואליציוני עם יהדות התורה יסודה במספר ההולך וגובר של לא יהודים העולים לישראל מברית המועצות לשעבר. אם בשנת 1990, 93.1% מן העולים מברה"מ לשעבר היו יהודים (172,419 איש ואשה), הרי שבשנת 2005, רק 42% היו יהודים (3,958 איש ואשה), ובשנת 2020, רק 28.3% היו יהודים (3,113 איש ואשה) והיתר (7,898) ברובם חסרי דת (עיבודים מיוחדים של הלמ"ס למחקר מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2022). לאור העובדה שגם מספרי הגיור יורדים ועומדים החל משנת 2016 במערך הגיור הממלכתי (כולל גיורי צה"ל) על ממוצע של כ-3,000 גיורים לשנה, אשר רק כמחציתם ממשפחות עולי ברית המועצות לשעבר (1,506 מתגיירים בשנת 2021, נתוני דו-שנתון דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה), הרי החוששים מהתבוללות ומנישואי תערובת מבקשים לצמצם את העליה.
טעם נוסף המשתקף בסעיף 126 להסכם הוא עזיבתם של חלק מן העולים את ישראל בסמוך לעלייתם. עיבוד מיוחד של נתוני הלמ"ס שנעשה במכון הישראלי לדמוקרטיה מראה כי מקרב היהודים עולי ברית המועצות לשעבר עוזבים בתוך שנה 26% מן העולים, ובתוך שנתיים – 46% מן העולים. בקרב עולי ברית המועצות לשעבר שאינם יהודים המספרים מעט נמוכים יותר – 24% עוזבים בתוך שנה, ו-41% עוזבים בתוך שנתיים (זאת בעוד עולים מארצות אחרות עוזבים במספרים נמוכים בהרבה – בקרב העולים היהודים – 2% עוזבים בתוך שנה ו-8% בתוך שנתיים ובקרב העולים הלא יהודים – 8% עוזבים בתוך שנה, ו-21% בתוך שנתיים). ניתן לראות הכפלה של ההגירה מישראל החל משנת 2017 שבה נחקק חוק הדרכונים (תיקון מס' 9) התשע"ז – 2017 שהביא למתן דרכון (כולל סל קליטה וביטוח רפואי) מיד עם קבלת אזרחות ישראלית בניגוד לנוהל הקודם שעיכב את הדרכון בשנה ודרש השתקעות בישראל. על שולחן הכנסת מונחת הצעת חוק לביטול תיקון זה.
מוטיבציה לצמצום חוק השבות מגיעה גם משמאל, ממי שרואה בחוק השבות הפליה אל מול אזרחיה הערבים של מדינת ישראל, שקרוביהם אינם זכאים להתאזרחות מהירה, ולפיכך כל צמצום של החוק משמעו צמצומו של חוסר השוויון.
לעומת עמדות אלה ישנם רבים הרואים בסעיף הנכד ביטוי עמוק לאופייה הציוני והיהודי של המדינה ולברית שלה עם יהודי התפוצות. יתר על כן, הם רואים בצאצאי היהודים העולים לישראל חלק מן העם היהודי ומגדירים יהדות כעניין סוציולוגי יותר מאשר כעניין הלכתי. כך, למשל, מסקר שערך "לובי המיליון" בשנת 2021 עולה כי בעוד רק 78% מן הנסקרים עולי ברית המועצות לשעבר בטוחים שיהדותם מוכרת על ידי הרבנות, הרי ש-94% מהם מגדירים עצמם כיהודים. תמיכה מימין לחוק שבות רחב ול"סעיף הנכד" קשורה בשיקולים דמוגרפיים – ככל שעולים יותר "חסרי דת" שאינם ערבים לישראל, המאזן הדמוגרפי משתנה, גם אם הם אינם יהודים.
עמדות ביניים אינן תומכות בהכרח בצמצום סעיף הנכד, אולם כן דורשות תנאים לפני התאזרחות מלאה – תקופת אכשרה, הצהרת נאמנות, שליטה חלקית בעברית, בהיסטוריה ובמורשת יהודית ולחלופין – שירות צבאי. עמדת ביניים נוספת היתה באמנת גביזון-מדן משנת 2003 ובה צמצום סעיף הנכד, ובתמורה הכרה בגיורים של כל קהילה יהודית מוכרת, כולל רפורמים וקונסרבטיבים (עם שקיפות לאופן הגיור).
סעיף 126 בהסכם הקואליציוני, בעיקר כאשר הוא מצטרף לסעיף 125 המונע הכרה בגיורים פרטיים של קהילות מוכרות (רפורמיות, קונסרבטיביות או אורתודוכסיות) אינו נותן פתרון מאוזן לקהילה שלמה של צאצאי יהודים אשר חיים בינינו.