אזרחי ישראל יאלצו להגן על עצמם גם מפני גביית פרוטקשן

Photo by Chaim Goldberg/Flash90

השר לביטחון לאומי הודיע מוקדם יותר החודש על הוספת היישוב חצור הגלילית לרשימת היישובים הזכאים לכלי נשק פרטיים. הסיבה? לא התגוננות מפני פיגועים, אלא "בשל תופעות הפרוטקשן".

מאז היווסדה, ראתה את עצמה מדינת ישראל אחראית על ביטחון הפנים של אזרחיה. לאורך העשורים האחרונים נדונה סוגיית מדיניות מתן רישיונות הנשק הפרטי פעמים רבות, ונעה בין רצון הרשויות לאפשר סיוע מיומן לכוחות הביטחון באירועי פח"ע ובין הרצון לצמצם את תפוצת הנשק לאור תקריות וסיכונים משמעותיים הנובעים מאחזקת נשק אזרחי. עם כניסת השר בן גביר למשרד לביטחון לאומי, קידם משרדו מדיניות מוצהרת של מעורבות אזרחית רחבה בביטחון הפנים, באמצעות העלאה חסרת תקדים של היקף הזכאים לנשק פרטי. כך התארכה רשימת היישובים שהמגורים, העבודה ואפילו הלימודים בהם מצדיקים מתן רישיון לכלי ירייה פרטי. מדובר בתבחין נפרד ועצמאי המזכה בנשק, ללא דרישה למשל של שירות קודם בצבא או שירות פעיל בכוחות הביטחון וההצלה, רק עמידה בתנאי סף כלליים למדי וקבלת אישור מהמשטרה וממשרד הבריאות.

עד עכשיו, הרציונל להוספת יישוב לרשימת היישובים הזכאים היה ההתמודדות עם "עלייה מתמדת באירועי טרור" והצורך להגביר את תחושת הביטחון במרחב הציבורי. אכן, בעקבות אירועי שבעה באוקטובר אזרחים רבים איבדו את תחושת הביטחון האישי והקהילתי שלהם. אבל האם הצפת המרחב הציבורי והפרטי בנשק, כולל בידי מי שלא בהכרח מיומנים בשימוש בו, היא הדרך הטובה ביותר לספק לאזרחי ישראל ביטחון ולהשיב להם את תחושת הביטחון והאמון בגופי אכיפת החוק? לאורך השנה וחצי האחרונות כבר נחשפנו הרי לסיכונים הנלווים לריבוי כלי נשק בידי אזרחים: החל מתאונות נשק, דרך התאבדויות ואלימות במשפחה ועד לתאונות מבצעיות.

אבל נניח לשאלת היעילות ונחזור לפרסום השבוע. החלטת השר להוסיף יישוב לרשימת הזכאים "בשל תופעות הפרוטקשן" היא שינוי דרמטי ומהותי של הרציונל למתן נשקים בישראל. כעת אזרחי ישראל נדרשים להתחמש גם לטובת התמודדות עם הפשיעה המאורגנת ותופעת דמי החסות. המסר שמשתקף באופן בלתי נמנע מההחלטה, הוא שמדינת ישראל "הזדכתה" על אחריותה הבסיסית לספק ביטחון אישי וקהילתי לאזרחיה, למנוע פשיעה ולקיים אכיפה נגד עבריינים. תושבי חצור הגלילית זכאים לביטחון, וחובתה של מדינת ישראל לספק אותו באמצעות משטרת ישראל ויתר רשויות המדינה. בחלוקת נשק לתושבים אין טיפול אמיתי בתופעת גביית דמי חסות על-ידי ארגוני פשיעה, וההתחמשות האישית עלולה דווקא לסכן את מי שנפלו קורבן לפשעים כאלה. היא עלולה להוביל להתלקחות בשטח באזורים מתוחים, שימוש שלא כדין בנשק במצבי הגנה עצמית מורכבים ושימוש לרעה בנשק במרחב הפרטי והציבורי.

עיוות נוסף הוא היעדרם של תבחינים ברורים וידועים לציבור. בעבר הייתה המשטרה האחראית על הוספת יישוב לרשימת הזכאים, אך בתהליך אישור מהיר בכנסת ובחסות המלחמה עברה הסמכות הזאת לידי השר לביטחון לאומי, כאשר המשטרה היא רק גורם ממליץ. למעשה, השר יכול להפעיל היום שיקול דעת נרחב ולהוסיף מאות אלפי אזרחים לרשימת הזכאים לרישיון נשק פרטי, ללא שקיפות או בקרה שמבטיחה כי שיקולים מקצועיים ותשתית עובדתית מוצקה עמדו בבסיס החלטתו. המשרד לביטחון לאומי אף נמנע מפרסום רשימת היישובים הזכאים, למרות דרישות מצד חברים בוועדה לביטחון לאומי של הכנסת, שאמורה לפקח על פעילות המשרד לביטחון לאומי.

הכאוס והפער ההולך וגדל בין המדיניות המוצהרת למתן רישיונות נשק פרטי בישראל לבין מה שקורה בפועל, דורשים בדחיפות חשיבה מחדש. יש להקים ועדה מייעצת ומקצועית שתבחן את העילות והתבחינים לקבלת נשק. ועדה כזו יכולה למנוע מצב שבו נשקים ניתנים לאזרחים על-בסיס שיקולים פוליטיים וזרים, השפעה של קבוצות לחץ, השערות בלתי-מבוססות ועילות המשתנות תדירות. בינתיים, חיוני לכל הפחות לפרסם את הקריטריונים ואת השיקולים מאחורי הוספת יישובים לרשימת היישובים הזכאים, ולאזן את סמכותו הנרחבת מדי של השר, בין היתר באמצעות פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי.