"שוטרים" בעיני עצמם עלולים לסכן את כולנו
ביישוב כרמית שבנגב הוזעקו אזרחים חמושים "לתת מענה" לנוכחות של תושב ערבי מהיישוב וחבריו במגרש הכדורגל. כשהמדינה מחמשת אזרחים אך לא מסבירה להם את גבולות השימוש בנשק, לא רק חיי אדם נמצאים בסכנה, אלא גם מרקם החיים העדין מאוד ממילא

Photo by Chaim Goldberg/Flash90
בסרטון שעלה לאחרונה לרשתות החברתיות נראים תושבים חמושים ביישוב כרמית שבנגב דורשים מאזרח ערבי תושב היישוב ומחבריו לצאת ממגרש הכדורגל ביישוב. בהתאם לעובדות שפורסמו, תושבת הישוב שנכחה במגרש הזעיקה בקבוצת הוואטסאפ המקומית מתנדבים שהגיעו במהרה "לתת מענה". בסרטון נראים אזרחים חמושים מנסים לגרש באופן פיזי את הצעירים הערבים, תוך שימוש בשפה משפילה ובאיומים, כולל השמעת קולות המדמים רועה הקורא לעדר צאן. הצעיר הערבי במוקד האירוע מסרב להתפנות ומתקשר למשטרה כדי לבקש עזרה. בהודעה שפרסם מאוחר יותר ועד היישוב נטען שהצעירים הערבים לא הזמינו את המגרש מראש והשתלטו עליו בצורה כוחנית.
אין להקל ראש בפגיעה הקשה בתחושת הביטחון האישי בישראל בכלל, ובאזורים בדרום ובצפון הארץ בפרט, וחייבים לספק לה מענה אפקטיבי ומהיר. המשטרה הדלה במשאבים מתקשה להיות נוכחת בכל מקום שבו היא נדרשת, בייחוד במרחב הכפרי. עם זאת, לנוכח מדיניות ההתחמשות המואצת של אזרחים וארגונים שמוביל המשרד לביטחון לאומי, אנו עדים לתופעה מדאיגה, בעלת השלכות מסוכנות ביותר לשלום הציבור ולמרקם החיים החברתי השברירי בישראל – התארגנות אזרחית עצמאית של בעלי נשקים.
להבדיל מאזרחים המתנדבים במסגרות ארגוניות-מדינתיות המוסדרות כחוק לחיזוק תחושת הביטחון, דוגמת כיתות הכוננות המנוהלות על-ידי המשטרה שנועדו להגיב במהרה במקרה של אירוע טרור, כאן מדובר על פעילות עצמאית של אזרחים חמושים. למרות שאפשר שבעיני המתארגנים, ולעתים גם בעיני הקהילות, המטרה חיובית, חשוב להדגיש כי מדובר בפעילות אסורה.
העיקרון המשטרי הבסיסי הנהוג בדמוקרטיות רבות דוגמת ישראל הוא שהמדינה היא בעלת המונופול על הפעלת הכוח. המדינה, באמצעות ארגוני אכיפת החוק השונים הפועלים במסגרתה, היא האחראית לביטחון הציבור והיא זו שמוסמכת לפעול לאכיפת החוק הפלילי. ישנם גם חריגים בהם אדם שאינו עובד מדינה יכול להפעיל סמכויות אכיפת חוק כלפי אזרחים אחרים, דוגמת מאבטחים, אבל הם מוסדרים על-פי חוק באופן מדוקדק כולל ביחס לסמכויותיהם.
המקרה ביישוב כרמית מדגים את הסכנה הנשקפת מקבוצת אזרחים חמושים אשר מפעילה לפי דעתה סמכויות אכיפת חוק כלפי אזרחים אחרים: חשש מפגיעה בזכויות אדם בסיסיות דוגמת הזכות לחיים ולשלמות הגוף וחופש התנועה, ויצירת איום אלים כלפי קבוצות מיעוט. במיוחד במדינה שיש בה שסעים עמוקים, תופעה זו עלולה לסכן את הסדר הציבורי ולהביא למצב של כאוס והתפוררות חברתית.
יתרה מכך, לפי סקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 9% מהציבור הערבי חשים ביטחון מכך שאזרחים רבים ישאו נשק במרחב הציבורי, לעומת 56% בחברה היהודית. אפשר להניח שהבדל תהומי זה נובע מן הניסיון הטראגי של ריבוי כלי נשק ללא רישיון בחברה הערבית, ובהחלט אפשר להניח שגם מן החשש מפני אירועים דומים לזה שהתרחש ביישוב כרמית. חשוב להזכיר כי שימוש בנשק כאיום ולקיחת החוק לידיים לא רק חותרים תחת המטרה שלשמה ניתן רישיון הנשק, אלא מהווים עבירה על החוק, וכאשר האיום נעשה כחלק מהשפלה כלפי מי שמשתייכים למוצא לאומי-אתני מסוים – הענישה לפי החוק אף מחמירה יותר.
המשרד לביטחון לאומי נדרש למנוע את הסכנה הנשקפת מהתארגנויות אזרחים חמושות ועצמאיות, בין היתר באמצעות פרסום הודעה לציבור על איסור התארגנויות כאלה ועל השימוש בנשק לצורך אכיפת חוק עצמאית, וחידוד הדגשים בתהליך ההכשרה והרענון של בעלי הרישיון. בנוסף, חשוב שהמשטרה תאכוף את החוק ותבטל בהתאם את הרישיון של מי שמשתמשים בנשקם כדי לאיים על אזרחים אחרים. מעבר לכך, כדי לחזק את תחושת הביטחון של כלל אזרחי ואזרחיות ישראל, חובה לחזק את משטרת ישראל, אשר מחויבת על-פי חוק לפעול באופן מקצועי וממלכתי, ולשפר את יעילותה ואת מרכיבי השיטור הקהילתי שחיוניים כל-כך לתחושת הביטחון שלנו.
למען עתיד החברה הישראלית, וביטחון כלל אזרחי ואזרחיות המדינה, אסור לעמוד מנגד למול הסכנות הטמונות במגמות שמתחוללות כעת בהסכמה שבשתיקה.
פורסם לראשונה ב"הארץ"