הפרדוקס הישראלי: רוצים AI אבל לא סומכים על הממשלה
סקר של ה-OECD חושף אתגר מהותי במימוש החזון הטכנולוגי של מדינת ישראל: הישראלים רוצים שימוש ממשלתי בבינה מלאכותית, אבל לא סומכים על הממשלה שתנהג בזהירות במידע שהיא אוספת עליהם. הפרדוקס הזה, יחד עם השקעה מוגבלת של המדינה במשאבים, עלולים להוביל לכך שבסופו של דבר התוכניות המתקדמות יישארו על הנייר
Photo by REUTERS
סקר חדש של ה- OECD חושף אמת מביכה: הציבור הישראלי תומך בשימוש ממשלתי בבינה מלאכותית, אבל לא סומך על הממשלה עם הנתונים שלו.
לפי הסקר, ישראל מדורגת במקום השני הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD בתמיכה בשימוש ממשלתי בבינה מלאכותית לעיבוד בקשות לשירותים ציבוריים (רק דרום קוריאה עוברת אותנו). אזרחים רוצים שירות טוב יותר, נגיש יותר, יעיל יותר – ובינה מלאכותית יכולה לסייע.
אבל כשעוברים לדבר על אמון, התמונה מתהפכת לחלוטין. אזרחי כל מדינות ה-OECD נשאלו אם הם סומכים על הממשלה שלהם כאשר היא אוספת עליהם נתונים באמצעות כלים דיגיטליים ובינה מלאכותית. בישראל, 53.6% השיבו על כך בשלילה – השיעור הגבוה ביותר מבין כל המדינות . יתרה מזו, הפער בין אחוז בין המסכימים למתנגדים הופך את ישראל למדינה המקוטבת ביותר בנושא זה.
בעיתוי מעניין, מתכנסת היום בכנסת ועדת המשנה לבינה מלאכותית וטכנולוגיות, ביוזמת חברת הכנסת אורית פרקש הכהן, לדון במסקנות ועדת נגל ובאסטרטגיה הלאומית לבינה מלאכותית. הדיון מגיע שבועות ספורים לאחר שהממשלה אימצה את החלטה 3375 והקימה מטה לאומי לבינה מלאכותית. הפוליטיקאים כנראה ישבחו את החזון הטכנולוגי, אבל תוצאות הסקר מאיימות על עצם מימושו.
הפרדוקס שעולה מהסקר הוא לא סתם סטטיסטיקה מעניינת. הוא מייצג אתגר מהותי להצלחת התוכנית הלאומית לבינה מלאכותית. האזרחים מבינים את הפוטנציאל הטכנולוגי ורוצים שירות טוב יותר, אך אין להם אמון בידיים שיפעילו את הכלים האלו. מצב זה משקף, כמובן, את הקיטוב הפוליטי-חברתי העמוק שמאפיין את ישראל בשנים האחרונות ואת האמון הנמוך במוסדות הממשל בכלל.
הפער הזה מתחדד כשבוחנים את הפער בין החזון לבין המציאות. ועדת נגל המליצה על השקעה של לפחות 25 מיליארד שקל לחמש שנים - מתוכם 18 מיליארד לתשתיות מחשוב ואנרגיה ו-3.5 מיליארד להון אנושי. החלטת הממשלה, לעומת זאת, הקצתה למטה החדש סך של 13 מיליון שקל בשנת 2025 ו-120 מיליון בשנת 2026. גם באיוש המטה קיים פער משמעותי: הוועדה המליצה במפורש על גיוס 25-30 עובדי ליבה בתנאים ייחודיים ותחרותיים (70,000-95,000 שקל לחודש), אך ההחלטה הטילה על ראש המטה העתידי - שטרם מונה - לגבש בעצמו את תנאי ההעסקה ושיטות הגיוס תוך 30 יום מכניסתו לתפקיד. מי שמכיר את מורכבות השירות הציבורי יודע שזהו משימה כמעט בלתי אפשרית.
הפער שבין החזון הלאומי לבין השירות שיקבל בסופו של דבר האזרח, יקבע אם ישראל תצליח לממש את הפוטנציאל של הבינה המלאכותית או תישאר עם הצהרות נאות וטכנולוגיות שלא עובדות. ההשקעה הלאומית בתשתיות מחשוב הכרחית, אבל לא מספיקה. מדינה יכולה להשקיע מיליארדים בתשתיות AI לאומיות, אך אם משרדי הממשלה לא יודעים כיצד להשתמש בהן, אם עובדי המדינה אינם מיומנים בכלים, אם מערכות המידע לא מתממשקות זו עם זו, ואם אין מסגרת ברורה להנגשת נתונים ולשיתוף מידע בין-משרדי - כל ההשקעה הזאת לא תגיע אל האזרחים.
זה בדיוק הנקב שבדלי: ישראל עדיין לא מפגרת אחרי העולם במדדים הבינלאומיים, אבל אנחנו צועדים לשם בצעדי ענק. נדרשת קפיצת מדרגה בתוך השירות הציבורי: גיוס כישרונות טכנולוגיים ושימורם (אתגר אמיתי מול המגזר הפרטי), הכשרת עובדי מדינה לא רק בשימוש בכלי AI אלא בחשיבה ביקורתית על התוצרים שלהם, הטמעת עקרונות של אתיקה וניהול סיכונים, טיוב מערכות מידע, ומעל הכול - בניית אמון ציבורי דרך שקיפות ומנגנוני פיקוח ברורים.
כשחברי הכנסת יתכנסו היום לדון בעתיד הבינה המלאכותית בישראל, השאלה המרכזית שצריכה להישאל אינה רק "איך נשקיע יותר בטכנולוגיה?" אלא "איך נחזק את יכולות הממשלה כדי שהטכנולוגיה תגיע באמת לאזרח?" כי בלי תשובה לשאלה הזו, אפילו התשתית הטכנולוגית המתקדמת ביותר והתקציבים הגדולים ביותר לא יצליחו לשפר את השירות שמקבלים האזרחים - והפער בין ישראל למדינות המובילות רק ילך ויגדל.
פורסם לראשונה בישראל היום
