הזמנה לגזענות
"תכליתו הפסולה של חוק ועדות הקבלה גלויה לעין כול: הדרת ה'שונה' מיישובים קטנים ואקסקלוסיביים. מדובר באפליה כלפי ערבים, אך לא רק. ועדות הקבלה פוגעות באוכלוסיות שלמות המשתייכות לקבוצות שלא נושאות חן בעיני שכניהן הפוטנציאליים: מבוגרים, עולים (ובעיקר יוצאי אתיופיה), משפחות חד-הוריות, ועוד". עמיר פוקס יוצא נגד חוק ועדות הקבלה שעלה אתמול לדיון נוסף בבג"ץ.
אתמול, 4.12.12, עלתה לדיון בבג"צ בהרכב מורחב של תשעה שופטים העתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח כנגד חוק ועדות הקבלה. בקיצור נמרץ, חוק ועדות הקבלה מאפשר לישובים בנגב ובגליל, שבהם עד 400 בתי אב, להפעיל הליך סינון של מועמדים לרכישת קרקע או בתים ביישוב. מעבר לישיבת "ועדת הקבלה" עצמה, בה יושבים נציגים מן היישוב ועתידים להיות שכניו של המועמד, עובר המועמד הליכים מקצועיים שונים במכוני אבחון המזכירים הליכי קבלה לעבודה. לעתים עליו לעבור אבחון פסיכולוגי וגרפולוגי וכן חיטוט משפיל במצבו המשפחתי, החברתי והנפשי. בין עילות הדחייה לפי החוק, כלולות אי התאמה לחיים בקהילה, וכן "חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי, שיש יסוד להניח כי יהיה בו כדי לפגוע במרקם זה".
חוק ועדות הקבלה, מתחילתו ועד סופו, פוגע בכבוד האדם של המועמד. עצם הצורך לעבור וועדה פולשנית שכזו, שלה סמכות לברר כל פרט אינטימי על המועמד, משפיל ומקומם – אפילו אם לבסוף זוכה המועמד להתקבל ליישוב. גם אם לא היתה עומדת מאחורי החוק תכליתו הפסולה למנוע כניסת ערבים ליישובים – דינו היה להתבטל בגין פגיעה זו. אך מובן שכאשר מובאים בחשבון שיקולים בדבר הקבוצה אליה משתייך המועמד, ההשפלה גדולה שבעתיים. הפגיעה בכבודו של המועמד הערבי, האתיופי או החד הורי, הנדחה כמי שמסכן את אופיו התרבותי-חברתי של היישוב קשה מנשוא. היא כוללת בחובה פגיעה אינהרנטית בזכות לשוויון, אליו מחוייבת מדינה דמוקרטית. סעיף אי האפלייה הכלול בחוק אינו אלא נסיון להסתיר את מהותו המפלה. מובן שאף מועמד לא יקבל הנמקה לפיה הוא נדחה משום שהוא ערבי או אתיופי, אלא שעילת הדחייה היא אחת מהעילות שמונה החוק.
לא ניתן להצדיק את החוק בגדר פסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החוק נופל עוד בדרישה הראשונה של פסקת ההגבלה: תכלית ראויה. למרות הניסיון להסתיר את תכליתו כ"הגנה על לכידות חברתית של קהילות" – תכליתו הפסולה של החוק ברורה לעיני כל – הדרת ה"שונה" מאותם יישובים קטנים אקסקלוסיביים. בעיקר מדובר בערבים אך לא רק – פרקטיקת ועדות הקבלה פוגעת ביהודים רבים, שמשתייכים לקבוצות שלא נושאות חן בעיני שכניהם הפוטנציאליים –מבוגרים, עולים, משפחות חד הוריות, ועוד. תכלית פסולה זו אף לא מוסתרת על ידי חלק מיוזמיו של החוק והמצדיקים אותו. גם התכלית המוצהרת, של הגנה על לכידות הישובים הקהילתיים – היא אכן אינטרס של דרי אותם יישובים – המבקשים להמשיך לשמור על זכותם לבחור את שכניהם ועל תדמיתם האליטיסטית – אך מדוע יש לראות בכך תכלית "ראויה"? ובמה שונה "קהליתיות" יישובים אלה, שאינם כוללים בעלות משותפת או משק משותף, וגם אין להם אופי ייחודי של קבוצת מיעוט, מכל שכונה קטנה או פרבר כפרי של עיר?
נתון נוסף שחייב להלקח בחשבון הוא השפעת החוק בפועל. מעבר לגושפנקא הממוסדת שהוא נותן לגזענות – הוא אף מקדם ומלבה אותה. גם אנשים שאינם גזענים או מדירים מטבעם, ייטו לבחור להם שכנים הדומים להם – אפילו מבלי משים. מכאן שמעבר לפגיעת החוק בזכות לכבוד ולשוויון, הוא נותן כח משחית בידי אזרחים ובעצם מהווה הזמנה לגזענות.
יש לקוות שבג"צ יכריע כי החוק אינו חוקתי. לא רק קבוצת הרוב ראויה להגנה על זכותה לכבוד ולשוויון (כמו במקרה של ביטול חוק טל) אלא גם קבוצות המיעוט.
המאמר פורסם בעיתון הארץ בתאריך 4.12.2012