חוק האזרחות גרסת 2022 – לא גזעני, יותר ראוי אבל עדיין לקוי
מחד אין בסיס לטענות על גזענותו של החוק, ומאידך ראוי לתת מעמד קבע לאלו שממילא נמצאים כאן שנים רבות. מאחורי הארכת חוק האזרחות והכניסה לישראל.
לפני כשבועיים אושר בכנסת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022, הידוע כ"חוק איחוד משפחות", כשמונה חודשים אחרי שפקעה הוראת השעה, שתוקנה והוארכה מעת לעת מאז 2003. חוק זה מגביל את האפשרות לקבלת אזרחות או רישיון ישיבה בישראל לאזרחים ותושבים של מדינות עוינות ובעיקר, לתושבי השטחים, גם אם נישאו לאזרחים ישראליים.
חלק מהטענות כנגד החוק אינן מוצדקות. אין בסיס לטענות על גזענותו של החוק. גזענות היא תועבה, שלמרבה הצער לא פסה מהעולם וגם לא מקרבנו ודווקא משום כך ראוי שלא לעשות זילות של המושג. זכותה של מדינה להגביל כניסתם של אזרחים זרים ובמיוחד אזרחי אויב, גם אם הם נישאים לאזרחי המדינה. ביססתי את הדברים במאמר קודם – כולל דוגמאות ממדינות כמו דנמרק והולנד. אחרי שפרסמתי את המאמר היו שהצביעו בפני על כך שמדיניות ישראל אינה עקבית ביחסה לשטחים– בעוד שלתושבי השטחים הפלסטינים היא מתייחס כאל זרים, בתוך השטח בו הם חיים היא נוהגת כבעלת הבית. יש ממש בביקורת הזו, אבל מי שתומך בפתרון שתי המדינות, אינו חוטא בחוסר עקביות כשהוא מתנגד גם להגירה המונית של פלסטינים מהשטחים לישראל, לא רק להתיישבות מסיבית של יהודים בשטחים. שתי תנועות האוכלוסין הללו עלולות לסכל את מימוש התפיסה המפוכחת, כי מידת העוינות בין העמים מחייבת לצמצם עירוב שלהם באותו תא שטח. לפחות בשלב זה.
מהצד האחר, היו לדעתי ליקויים בחוק שפקע ביולי. בראש ובראשונה, ראוי לתת מעמד קבע למי שכבר ממילא נמצאים כאן שנים רבות, גם מטעמים הומניטריים וגם מטעמים תועלתנים-ביטחוניים. בנוסף לכך, מאחר שהחוק ממילא פקע, הצעתי במאמרי הקודם כי ייאספו נתונים על מנת לראות אם אכן הוא נדרש – לאור מספר הבקשות ומספר האישורים הניתנים ממילא ואשר ניתנו גם לפי החריגים השונים בחוק שפקע ולאור התחושות הקשות שהוא מעורר בקרב אזרחי ישראל הערבים. מהנתונים שהוצגו על ידי רשות האוכלוסין וההגירה לוועדת החוץ והביטחון במהלך הדיון בהצעת החוק עולה כי בשבעה וחצי חודשים מאז פקעה הוראת השעה הוגשו 2,800 בקשות חדשות לאיחוד משפחות. אף שמדובר בקצב מוגבר יחסית לכאלף בקשות בשנה מאז 2015, אין המדובר בעלייה בסדר גודל המצביעה על חיוניותו כביכול של החוק.
יש בחוק החדש כמה צעדים קדימה, אולם הם נעשו בקמצנות המזכירה את הקמצנות בנוגע למדיניות כלפי הפליטים מאוקראינה. החוק החדש מאפשר לשדרג את מעמדו של מי ששוהה בישראל כבר עשר שנים וגילו מעל 50 שנים, אבל לא לאזרחות או תושבות קבע, אלא רק לרישיון ישיבה ארעי לשנתיים (במקום היתר שהייה לשלושה חודשים). בנוסף לכך, לוועדה המיוחדת שאמורה לבחון חריגים הומניטריים נוספה ועדה ייעודית לבחינת בקשות מטעמים של אלימות במשפחה או התעללות של בן הזוג או ההורה. וועדה זו מחויבת לקבל החלטה תוך שלושה חודשים מיום שיש בידה את המסמכים הדרושים, במקום שישה חודשים במקרה של הוועדה ה"רגילה".
הרבה ביקורת משכה הטענה כי כעת החוק מבטא בגלוי את הטעם הדמוגרפי שביסודו ונוטש את המניע הביטחוני. אולי חלק מיוזמי החוק התכוונו לכך, אבל אין לדברים בסיס אובייקטיבי בנוסח שהתקבל. לחוק נוסף סעיף מטרה הקובע: " מטרתו של חוק זה לקבוע הגבלות על אזרחות וישיבה בישראל של אזרחים או תושבים של מדינות עוינות או של תושבי האזור, ולצידן הסדרים חריגים למתן רישיונות ישיבה או היתרי שהייה בישראל, והכול בשים לב להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית ובאופן שיבטיח את השמירה על אינטרסים החיוניים לביטחון הלאומי של המדינה". העובדה שמופיע צמד המלים "יהודית ודמוקרטית" אין משמעותה שניתן למנוע מעמד מבן זוג של אזרח או תושב ישראל רק משום שאינו יהודי. המושג "מדינה יהודית" רחב יותר וכולל גם ערכים יהודים כמו החובה לזכור כי גרים היינו בארץ מצרים ולהתייחס בחמלה לגרים אחרים. החוק עדיין קושר את תכליתו לאינטרס הביטחון הלאומי ולמבקשים להיכנס ממדינות או אזורים עוינים.
נקודת אור קטנה ואחרונה בחוק החדש היא החובה של שר הפנים לדווח לכנסת כל רבעון על מספר הבקשות שהוגשו וכמה מהן התקבלו או נדחו, בעילות השונות שבחוק. יש לקוות כי הדבר יתרום בעתיד לשיח ציבורי מבוסס נתונים ומושכל יותר בסוגייה רגישה זו.