אלוף (מיל') עמי אילון

אי אפשר לקרוא לאזרחים בהתרגשות להרים ראש, להניף דגל ולהיות גאים במדינה החזקה והעוצמתית שהפכנו להיות, ולהמשיך לפמפם לאוזן השנייה ללא הרף כי אנו אומת אודים מוצלים מאש וכי עלינו לזכור זאת כל העת

בשבועות האחרונים שבה ועלתה לדיון הציבורי שאלת המחיר שהמדינה צריכה לשלם על מנת להחזיר מהשבי את חייליה, לרבות אלה המוכרזים כחללים. הדיון הפך סוער במיוחד עם ציון שלוש שנים לצוק איתן ולנוכח טענותיהם של משפחות הדר גולדין ואורון שאול זכרם לברכה, על כך שהממשלה לא עושה מספיק כדי להשיב את גופות בניהם ולהביאם לקבורה בישראל

אלפי מילים נכתבו סביב הוויכוח שהמשפט הצית בשאלה האם ראוי להעמיד לדין חייל שירה במחבל מנוטרל גם אם ידע שאינו מהווה עוד סכנה. התבטאויות כמעט חסרות תקדים נשמעו מצד בכירי מערכת הביטחון והפוליטיקה ומעל לכל ריחפה שיחת טלפון אחת בין ראש הממשלה להורי החייל. זהו איננו סיפור על אלאור אזריה עצמו. זהו סיפורה של החברה הישראלית כולה.

במציאות שבה המישור התדמיתי משחק תפקיד מהותי בניהול הקונפליקט המודרני, נוצרות זירות לחימה חדשות שמשנות את כללי המשחק 

הבטן מסרבת להגן על חופש הביטוי של חברת הכנסת חנין זועבי. התייחסותה  לחטיפת הנערים מעידה על חוסר רגישות אנושית שראוי לגלות כלפי כל פגיעה במי שאינו מעורב בלחימה - תהא זהותו אשר תהא. אולם השכל מחייב להתנגד להחלטת וועדת האתיקה של הכנסת להטיל עליה את הסנקציה הכבדה ביותר שעומדת לרשות הוועדה.

בעיני כישראלי, מערכת "צוק איתן" היא מלחמה צודקת מתוקף הזכות להגנה עצמית והלחימה נעשית תוך הקפדה על כללי הדין הבין לאומי, מול טרור אכזרי. אבל, שעון החול של הצדק הישראלי הולך ואוזל. בכל מתווה של סיום לחימה בעזה, לצד דרישה לפירוז מנשק ומעורבות עמוקה של הרשות הפלסטינאית והקהילייה הבין לאומית במעברים, אנו חייבים ליצור אופק מדיני המספר לעולם את סיפורה של ישראל היהודית דמוקרטית לצד מדינת פלסטין.

הכללת אנשים עם מוגבלויות בחברה הופכת אותנו לאנשים טובים יותר ולחברה טובה יותר. המפגש עם השונה, האחר, גם אם הוא בעל מום, מגבלה וחלש, מאפשר לנו להכירם ולגלות את האדם שבהם, אך חשוב יותר יאפשר לנו לגלות את האדם שבנו.