מאמר דעה

"צוק איתן", על צדק, חוק וניצחון

| מאת:

בעיני כישראלי, מערכת "צוק איתן" היא מלחמה צודקת מתוקף הזכות להגנה עצמית והלחימה נעשית תוך הקפדה על כללי הדין הבין לאומי, מול טרור אכזרי. אבל, שעון החול של הצדק הישראלי הולך ואוזל. העולם מביט כיום על עזה ורואה מאות אזרחים, רבים מהם ילדים, הרוגים. מה שנראה בימים הראשונים כמלחמה צודקת להגנה עצמית, משתנה בעיני הצופים בעולם למלחמה אכזרית באויב חסר ישע. בכל מתווה של סיום לחימה בעזה, לצד דרישה לפירוז מנשק ומעורבות עמוקה של הרשות הפלסטינאית והקהילייה הבין לאומית במעברים, אנו חייבים ליצור אופק מדיני המספר לעולם את סיפורה של ישראל היהודית דמוקרטית לצד מדינת פלסטין.

ב"צוק איתן" כמו בכל מלחמה-לא אלו הנהרגים יותר בהכרח צודקים ולא אלו ההורגים יותר, בהכרח מנצחים.

מאזן הצדק והניצחון הוא חמקמק ורב פנים.

בעיני כישראלי, מערכת "צוק איתן" היא מלחמה צודקת מתוקף הזכות להגנה עצמית והלחימה נעשית תוך הקפדה על כללי הדין הבין לאומי, מול טרור אכזרי, אשר הופך את אזרחיו למגן אנושי וגורם למותם של רבים.בעיני רבים מהפלסטינים מלחמתם היא מלחמת אין ברירה והחמאס מיצג את הדרך היחידה העומדת בפניהם לשחרור מעול הכיבוש. בעיניהם מלחמתם היא צודקת למרות הקורבנות. בערבו של יום הם מאמינים שמאבקם יביא את ישראל, למרות עוצמתה הצבאית, לסיום הכיבוש – בדיוק כפי שנכנעה לטרור ויצאה מלבנון, או נכנעה לטרור באינתיפאדה השנייה ויצאה מעזה.

לצד החלשות מבצעית וסבל אנושי רב, החמאס מתחזק כיום בעיני הציבור הפלסטיני.


שאלה חשובה היא, כיצד נתפסת הלחימה בעיני הקהילייה הבין לאומית. השאלה חשובה מאחר והגלובליזציה ומהפכת המידע הפכו את העולם לכפר גלובלי ותמיכת הקהילייה הבין לאומית הפכה לתנאי הכרחי בדרך לניצחון.

חוסר תמיכה, או במקרי קיצון החלטות על בידוד פוליטי ודיפלומטי וסנקציות, הופכות כל ניצחון בקרב לצעד נוסף בדרך להפסד במלחמה.

בניגוד לדעה הרווחת הקהילייה הבין לאומית איננה קובעת את עמדתה על פי כללי דיני המלחמה והדין הבין לאומי. רק מעטים עוסקים בכך וגם ביניהם, מרחב הפרשנות הוא רב ביותר.  בעיני אחדים , דיני המלחמה הם מיושנים, אינם תואמים את מציאות הלחימה בטרור וכובלים את ידי המדינה מלהכריע בשדה הקרב. בעיני אחרים הם מאפשרים הרג אזרחים בלתי אנושי ובלבד שמתקיימת פרוצדורה המוגדרת כחוקית.

קיים פער בין מה שמוגדר בשדה הקרב על ידי הדין הבין לאומי לבין מה שנתפס כצודק בעיני הציבור בעולם הצופה באירועים דרך מסכי הטלוויזיה.

הציבור קובע את עמדתו לא בדיון המשפטי אלא דרך הסיפור המסופר לו בתמונות בתקשורת ובמרחב האינטרנט. דרך הסיפור הוא קובע מי צודק ומי לא, מי הטובים ומי הרעים בסדרה מתמשכת של הסכסוך המזרח תיכוני.

בהתאם להבנתו מי הטוב ומי הרע, משפיע הציבור על מנהיגיו לעצב מדיניות, המקבלת ביטוי בהחלטות מדיניות, בדיפלומטיה באו"מ או בלחץ ציבורי המאלץ חברות כלכליות להחרים מוצרים ושווקים.

לכן במלחמה של היום מנצח זה שהסיפור שלו נתפס כצודק!

העולם מביט כיום על עזה ורואה מאות אזרחים, רבים מהם ילדים, הרוגים. מה שנראה בימים הראשונים כמלחמה צודקת להגנה עצמית, כתוצאה מהחלטות ממשלה שקולות וריסון מדיני, משתנה בעיני הצופים בעולם למלחמה אכזרית באויב חסר ישע. שעון החול של הצדק הישראלי הולך ואוזל.

מה עלינו אם כן לעשות:

לישראל יש סיפור מנצח! הסיפור של ישראל בגבולות 67 , אשר חותרת ליצירת מציאות של שתי מדינות לשני עמים ,נתפס ע"י הקהילייה הבין לאומית כסיפור צודק. על פי תפיסה זו, גם מראות קשים יובנו כהגנה עצמית. אך אם הסיפור הישראלי בעיני העולם הוא של ישראל הנאבקת על המשך הכיבוש ובניית התנחלויות - גם לחימה מוצדקת נגד איום רקטות ומנהרות על אוכלוסיה אזרחית, לא תיתפס כצודקת! תמיכת העולם בישראל קיבלה ביטוי בשנות ה-90 המוקדמות, בהם לצד הלחימה הבלתי מתפשרת בטרור הפלסטיני גם התקיים מהלך מדיני.

אינני תמים. איום הרקטות והמנהרות הוא בלתי נסבל ועלינו להסירם. אך ללא מתווה מדיני המספר סיפור של שתי מדינות לשני עמים - גם אם ננצח בקרבות לא ננצח במלחמה.
לכן בכל מתווה של סיום לחימה בעזה, לצד דרישה לפירוז מנשק ומעורבות עמוקה של הרשות הפלסטינאית והקהילייה הבין לאומית במעברים, אנו חייבים ליצור אופק מדיני המספר לעולם את סיפורה של ישראל היהודית דמוקרטית לצד מדינת פלסטין.

גילוי נאות, אישית אני מאמין שהדרך היחידה לקיום הציונות, דהיינו קיומה של ישראל יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, היא על ידי יצירת מציאות של שתי מדינות. בראייתי, אין בכך כניעה לדעת העולם אלה הכרה במה שמלכתחילה הוכר ע"י האבות המייסדים של הציונות כניצחון.