בלוג סיווג ביטחוני

עונש מוות

שאלת עונש המוות למחבלים עלתה שוב לדיון ציבורי לאחרונה. למרות שהנושא נבחן ונבדק ונפסל, ולמרות שבכירים במערכות הביטחון מתנגדים, נדמה שהנושא לא יורד מסדר היום. דרושה מידה רבה של יוהרה אנושית כדי לבצע פעולה שאין ממנה דרך חזרה, אולם סוגיית עונש מוות למחבלים בישראל סבוכה אף יותר. עונש מוות שתכליתו ההצהרתית היא הרתעתית, צפוי להיות מוחל רק על מחבלים ערבים

בשבוע שעבר שוב עלתה לדיון ציבורי שאלת עונש המוות למחבלים, בעקבות הצעת חוק שמבקשת לקדם מפלגת ישראל ביתנו. לפי הצעת חוק זו, ניתן יהיה להטיל עונש מוות על מחבלים גם אם ההחלטה לא התקבלה פה אחד, בניגוד למצב כיום.

הצעת החוק שמאחוריה עומדת אג'נדה מוצהרת של שר הביטחון שאף התנה את כניסתו לממשלה בקידומה, מעוררת התנגדויות מובהקות הן מצד מערכת הביטחון והן מצד המערכת המשפטית. ראשי שב"כ (ובהם גם אחד מהחתומים מטה), שהם-הם הגורמים המקצועיים האמורים להמליץ על אמצעים להילחם בטרור - התנגדו בעבר ובהווה להטלת העונש. אין ספור דיונים נערכו בתקופת האינתיפאדה השנייה, בהם הוצגו עמדות מומחים שחקרו היבטים שונים של הנושא. לבסוף הם הובילו להערכות שלא זו בלבד שעונש מוות אינו מרתיע את מי שממילא הנחת המוצא שלו היא שימצא את מותו במהלך הפיגוע, אלא הוא אף עשוי לחזק את אתוס השהיד בקרב הצעירים הפלסטינים - הערכות הנכונות גם היום ביחס למחבלים מתאבדים. ואכן, לעמדה זו שותף אף היועץ המשפט לממשלה שהבהיר כי הוא מתנגד לחקיקה שאינה תואמת את הלך הרוח בקהילה הבינלאומית. בסקירה שהעביר, הציג היועמ"ש מגמה הפוכה של הימנעות מהטלת עונש מוות גם במדינות הבודדות שבהן הוא קיים.    

הוצאת אדם להורג היא פעולה שכמעט בלתי ניתן להצדיקה מוסרית. דרושה מידה רבה של יוהרה אנושית כדי לבצע פעולה שאין ממנה דרך חזרה. לא בכדי המגמה בקרב המדינות המתפתחות בעולם היא לבטל את עונש המוות, ולא במקרה על אף שבשטחים ניתן כבר כיום להחיל עונש זה, המדיניות היא שלא לדרוש את הפעלתו וגם בישראל - לא מבקשת הפרקליטות עונש מוות על בגידה, למרות שהדבר אפשרי.

אולם סוגיית עונש מוות למחבלים בישראל סבוכה אף יותר. בנוסף לטיעונים הכללים כנגד עונש זה, מרחף מעל הדיון הישראלי חשש ממשי שמדובר בחוק שיעמיק את האפליה הקיימת גם כך, כאשר הוא יופנה באופן מגמתי למגזר בודד. נדמה כי לא עונש מוות למחבלים מבקשים יוזמי החוק לקדם, אלא-עונש מוות למחבלים ערבים.

יוזם הצעת החוק, רוברט אילטוב, אמנם הצהיר כי ״החקיקה צריכה להיות פשוטה, מחבל המגיע במטרה לרצוח אזרחים חפים מפשע, דינו מוות״, אך סקירה זריזה של הפרקטיקה הנוהגת בישראל ביחס למפגעים, הופכת את הניבוי באשר להחלה הסלקטיבית של חוק כזה, לדי מבוסס. כך למשל בעוד שסנקציית הריסת בתי משפחות מחבלים הולכת והופכת לחלק מפרוטוקול התגובות לפיגועים המבוצעים על ידי ערבים, איש לא מעלה על דעתו את הריסת בתי משפחותיהם של יהודים שהורשעו בעבירות דומות. זכורה אמירתו המקוממת של השופט סולברג בעתירה שהוגשה על יד משפחת אבו חד'יר בדרישה להרוס את בית משפחות שורפי בנה, ולפיה את הציבור היהודי לא צריך להרתיע. ואם את הציבור היהודי לא צריך להרתיע, הרי שגם עונש המוות שתכליתו ההצהרתית (המתעלמת כאמור מקביעות גופי הביטחון) היא הרתעתית, צפוי להיות מוחל רק על מחבלים ערבים. זאת גם אם החוק יוחל גם בשטחי ישראל ולא רק באיו״ש.

מדיניות מפלה כזו המחילה את העונשים הכבדים ביותר שהמערכת יודעת לייצר רק על ערבים, איננה רק גזענית ובלתי מוסרית. היא גם צפויה להגביר את תחושת העוול בקרב אזרחי ישראל הערבים ואת השסע הקיים ממילא בין יהודים לערבים, אשר הולך ומחריף כל אימת שמדיניות מפלה כזו מקבלת ביטוי. וכך, עונש המוות אולי ישביע את הרצון לנקם, אך האינטרס הביטחוני – ככל שהוא באמת זה המעניין את יוזמי הצעת החוק, עשוי להישאר מיותם.

קשה להימנע מהחשד שהצעת החוק המדוברת איננה אלא חלק מגל החקיקה פופוליסטי, הפעם מבית מדרשו של מי שבעיצומו של מאבק על חוסן אזרחי קורא להחרמת מגזר שלם. אם לשפוט על פי תגובת הציבור בישראל למקרה אלאור אזריה, קריאות הדורשות את מותו המידי של כל מחבל אכן עשויות לגרוף הון פוליטי. אולם, מי שביטחונה וערכיה של מדינת ישראל יקרים לו באמת, ראוי שינהג ביראת כבוד כלפי חיי אדם ויגלה מידה של צניעות לפני שהוא לוקח את היקר מכל. אוי למדינה שבה ידיהם של נבחריה אינה רועדת בטרם יחתמו  על חקיקה פופוליסטית לשם הגשמת צרכים פוליטיים. גם כשזו ניצבת כנגד עמדת מערכת הביטחון, ועשויה אף להביא למותם של אזרחים ישראלים בפיגועי נקם ולהחריף את מעגל האלימות.