סוד האיזון בין האדם לאל - פרשיות ויקהל-פקודי

בעוד שההתגלות בסיני היא חד-פעמית, הקמת המשכן נועדה ליצור את הזירה שבה אמורה להתקיים התגלות מתמשכת. שם, במשכן, אמור להתממש קשר מתמיד בין העם ואלוקיו. במובן זה המשכן הוא ראשיתו של מיסוד הדת ביהדות – עיגונה במוסדות, בטקסים, בהירארכיות המנוהלים על ידי בני אדם - ולכן המקרא מייחד מקום נרחב כל כך לתיאור המשכן והעבודה בו. במשכן רמוזה הצעה פרדיגמטית למערכת היחסים הראויה בין האל לבין האדם והיא נוגעת לשורש אופייה של הדת שלנו.

מיסוד דת - כל דת – מעורר חשש כפול: מצד אחד, הטקס הדתי, הפולחן, עלול לשמש מניע והצדקה לפורקן דחפים אנושיים יצריים באופן חסר מעצורים. בחסות אקסטזה דתית אנו עלולים להשיל מעל עצמנו נורמות של משפט טבעי, של מוסר מקובל, ולהפוך לתרבות בלתי נשלטת, מושחתת. זהו ההליך המתואר, לקונית, במעשה העגל: "וישכימו ממחרת, ויעלו עלת ויגשו שלמים, וישב העם לאכל ושתו, ויקמו לצחק" (לב, ו). ההיסטוריה של הדתות מכירה דוגמאות רבות להעצמה שלילית של האדם, באמצעות מחיקת גבולות התנהגות מקובלים, מתוך מניעים דתיים.

מצד שני, קיים חשש שמא מיסוד הדת יוביל להעצמה שלילית של האל, תוך שימוש בממסד הדתי לשם פגיעה בצלם אנוש. הפולחן עלול להפוך את האדם לכלי שרת, קורבן אדם, שאישיותו הקונקרטית נמחקת נוכח ציווי האל. גם כאן איננו חסרים דוגמאות מהעבר הקדום ועד ימינו אלה.

הסאגה של ספר שמות, שמסתיימת בפרשתנו, מתארת מהלך הדרגתי, מתפתח, של גיבוש היחס הראוי, המאוזן, שבין הקוטב של העצמת האדם, שביטוייה עלולים להיות סרבנות ומרד כלפי האל, לבין הקוטב של העצמת האל, שעלולה לדחוק את האדם לעמדת פאסיביות, כביכול הוא חסר חשיבות.

בפרשת יציאת מצריים היה העם סרבן ופסיבי (למשל: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" ו, ט). במעמד הר סיני היה העם עדיין פסיבי, אבל צייתן (למשל: "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוקים, פן נמות" כ, טו). במעשה העגל היה העם אמנם, סוף סוף, אקטיבי, אך סרבן. העגל היה ספונטאני, אישי, גחמתי ולכן אמר עליו משה " כי פרע הוא, כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם" (לב, כה). רק בהקמת המשכן מגיעים יחסי האל-אדם לאיזון הראוי: אקטיביות ומעורבות אנושית רבה שמתקיימת בתוך מסגרת מוגדרת, תחומה היטב, של מחויבות ושל משמעת.

הצייתנות ברורה: בפרשותינו חוזר הביטוי "ככל אשר צוה ה' את משה" לא פחות משמונה עשרה פעמים. המשכן איננו פרי דמיון אנושי, אלא מימוש של תכנית אלוקית, שיש לציית לה. האקטיביות ברורה אף יותר: הפועל ע.ש.ה. מופיע קרוב למאתיים פעמים בפרקים העוסקים בהקמת המשכן (בעוד שבמעשה בראשית, בריאת כל היקום, הוא מופיע רק שבע פעמים). גם פעולת ההבאה של התרומה, שמבטאת את מעורבות העם, מוזכרת תשע פעמים.

הצייתנות והאקטיביות אינן סותרות זו את זו, אלא מסמנות דרך אמצע לעבודת השם. האקטיביזם האנושי נדרש – "ועשו לי מקדש" – אך עליו להיות מרוסן בכללים ובנורמות. אכן, סיפורו של המשכן הוא סיפור של גבולות שיש למתוח; איזונים שיש לחוות; בקרה הדדית של כוחות מנוגדים. נקודה זו היא מפתח להבנת מרבית ההיבטים של הקמת המשכן ותפקודו.

המגבלות שהמקרא תוחם בהם את מיסוד הדת במשכן רבות ומגוונות וכוללות כמעט כל הבט אפשרי: מגבלת כוונה – העצמה גדולה מידי של המתח האלוקי או של המתח האנושי היא בבחינת אש זרה, מפרת איזון, פורמת שותפות, שעונשה מוות. ביום חנוכת המשכן, שניים מבניו של אהרן מייבאים אליו את מעשה אביהם בעגל, ולכן "בקרובי אקדש". מגבלת מקום – אסור לעבוד את ה' ולקיים טקסים דתיים בכל מקום, אלא רק במשכן. גם בתוך המשכן מתוחמים גבולות לפי פונקציות ידועות מראש. מגבלת ציוות – התורה קובעת מדרג סמכויות ביצוע לבכורות, ללוויים, לכל אחת מהמשפחות וגם זאת במגבלת גיל. העונש במקרה של הפרה: "והזר הקרב יומת".

בכך אין די. התורה קובעת גם מגבלת כמות – התרומה של העם למשכן חיונית כמובן, אך גם לה, ולרצון הטוב שהיא מבטאת, יש להציב גבול וסייג: "ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה... ויצו משה...: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש; ויכלא העם מהביא" (לו, ה-ז). מגבלה נוספת היא מגבלת ביצוע – שקובעת פירוט טכני מדויק של כל אחד מהחפצים שבמשכן, כמו גם מידות וחומרים למשכן עצמו. ולבסוף גם מגבלת זמן – אף שהקמת המשכן היא מלאכת קודש והיינו מצפים שבני ישראל יירתמו אליה "מסביב לשעון", ללא הרף, עד השלמתה, בכל זאת התורה מצווה להפסיק את מלאכת הבנייה במהלך השבת. ככל שאר הממדים, גם ממד הזמן הוא עניין שיש להגביל אותו, ולא רק לשעתו אלא לדורות: כל מלאכת יצירה שנעשתה במשכן היא אב-טיפוס להגבלת כוח היצירה שלנו בשבת, לדורות.

עולה מסר ברור: אם המשכן הוא מקום ההנבטה של החוויה הדתית היהודית ושל מיסוד הדת, הרי שהפרדיגמה המכוננת שלהן היא האיזון בין צייתנות לבין אקטיביות; בין הספונטאני לבין המתוכנן והמודרך; בין ה"אני" שואף הביטוי, לבין החוץ, האלוקי, המגביל אותו; בין האסתטי לבין האתי; בין הגשמי לבין הרוחני.

המשכן, מבנה פריק קטנטן שאורכו עשרים קרשים שרוחב כל אחד מהם אמה וחצי, מכיל את סוד האיזון בין האדם לבין האל, שלאורו מתעצב ומתכוונן הקיום היהודי לדורותיו.

המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון"