מאמר דעה

מה ניתן לעשות כנגד מפריחי עפיפונים?

בשל הקושי למנוע את הפרחת העפיפונים באופן ישיר, נראה שאין מנוס מלתקוף מטרות צבאיות אחרות ויקרות לליבו של חמאס. רק כך חמאס ישתכנע לפעול להפסקת התופעה.

Flash90

המציאות הישראלית מייצרת צירופים מוזרים – עפיפונים וטרור היא דוגמה מובהקת. עפיפון מהדהד משחק, ילדות, חופש, צבע. רומן גארי כתב בספרו ״עפיפונים״: "עפיפונים, ותהיה ארץ מוצאם אשר תהיה, שואבים את השראתם תמיד מאוצר הדימויים העממי, ומכאן הצביון הנאיבי משהו שיש להם לכולם."
יכול להיות מרחק רב יותר בין הדימויים הללו לבין הדימויים הכרוכים בטרור?

שילוח עפיפוני תבערה על מנת להצית שריפות בישראל או עפיפונים הנושאים מטעני חבלה כדי לפגוע באזרחים, יש שיאמרו שמעיד על היאוש של הפלסטינים בעזה. אחרים יביעו התפעלות מהיצירתיות ומן ההמצאה המתמדת של דרכים חדשות לאתגר מעצמה טכנולוגית כישראל, על מטוסי האדיר, הכטב״מים ויכולות הסייבר שלה. כך או כך, את הנאיביות שנכרכה בעפיפונים כבר לא ניתן יהיה להשיב.

גם בלונים מעוררים אוצר דימויים חיובי דומה, אולם בנוגע להם לא ניתן לייחס לפלסטינים ראשוניות בשימוש צבאי בהם. במלחמת העולם השנייה, ניצלו היפנים את משטר הרוחות מעל האוקיינוס השקט ושיגרו מיפן לעבר ארה״ב אלפי בלונים אליהם היו מחוברים מטעני חבלה. לא מעט מאותם בלונים הגיעו ליעד, אך רק אחד מהם התפוצץ וגרם נפגעים בנפש. גם הבריטים באותה מלחמה שיגרו בלונים אליהם היה מחובר תיל לעבר גרמניה על מנת לפגוע במערכת הולכת החשמל, עם הצלחה לא מעטה.

נשאלת השאלה- מה אפשר לעשות כנגד שילוח העפיפונים והבלונים, שיהיה אפקטיבי ויעמוד בכללי הדין הבינלאומי, זאת מתוך ההנחה הבסיסית, כי מתקיים עימות מזוין מתמשך בין ישראל לבין חמאס וארגוני הטרור האחרים בעזה. ולכן, חלים על העימות דיני הלחימה של המשפט הבינלאומי.

בתוך מסגרת זו, שיגור עפיפוני תבערה ובלוני תבערה מעזה לישראל הוא פשע מלחמה – זו דוגמה מובהקת של התקפה חסרת הבחנה בשל שני מאפיינים שלה – ראשית, לא ניתן לכוון עפיפון או בלון למטרה צבאית, הם לחלוטין תלויים ברוח. משכך, מדובר באמצעי עוד פחות מדויק מהרקטות שהחמאס יורה. שנית, מדובר באמצעי לחימה שההשפעה שלו אינו ניתנת לתיחום. מרגע שיש הצתה – אי אפשר לשלוט על האש ועל השאלה במי ובמה תפגע ומה יהיה היקף הנזק. לכן יש במשפט הבינלאומי הגבלות מיוחדות על השימוש בנשק מבעיר.

אין מחלוקת גם על זכותה של ישראל לפעול לסיכול חדירת העפיפונים והבלונים עצמם לישראל, מתוקף ריבונותה וזכותה להגנה עצמית. בהינתן שאין פתרון טכנולוגי מספק לסיכול האיום באוויר, יש לבחון מה אפשר לעשות מול מפריחי העפיפונים. הדבר תלוי בהקשר ובעובדות המדויקות. אם יש מידע אמין שמפריחי העפיפונים הם חברי הזרוע הצבאית של החמאס, ניתן לפגוע בהם בכל עת, משום שהם לוחמים, כל עוד לא פסקו להילחם משום שנכנעו או נפצעו.

אם מפריחי העפיפונים הם אזרחים, השאלה היא אם ניתן לראות בפעולה הזו השתתפות ישירה בלחימה. אם כן, ניתן לפגוע בהם אך ורק בזמן שיגור העפיפונים. לשם כך יש לבחון האם שיגור העפיפונים חוצה את הסף הנדרש מבחינת פוטנציאל הנזק. נראה שלכך התשובה חיובית. בנוסף, יש להוכיח ולו ברמה המודיעינית ששיגור העפיפונים אינו פעולה ספונטנית אלא חלק ממאמץ מאורגן וקולקטיבי של לחימה המכוון על ידי החמאס.

אם המענה על השאלה האחרונה חיובי, מגיעים לשתי שאלות שיש לבחון באופן פרטני לפני כל תקיפה:
ראשית, האם ניתן לקבוע שמדובר בעפיפון תבערה או חבלה? במקרה של ספק בדבר האופי הצבאי של הפעילות, יש להימנע מתקיפה.
שנית, האם ניתן לפגוע במפריח העפיפון בלי לפגוע פגיעה בלתי מידתית באנשים שמצויים בקרבתו? נשמעו טענות שהמפריחים מקיפים את עצמם בילדים. תקיפה שהפגיעה המוערכת שלה באזרחים מופרזת ביחס לתועלת הצבאית הצפויה ממנה אסורה. על מידתיות התקיפה מכבידה כאן גם שאלת התועלת הצבאית. בשל הפשטות והקלות שבהכנת עפיפון תבערה ובשיגורו, נראה שהתועלת הצבאית לישראל כתוצאה מפגיעה באזרח לא מיומן שמפריח באופן חד פעמי עפיפון נמוכה בהשוואה לתועלת הצבאית בפגיעה במשגר רקטות ובצוות המיומן המפעיל אותו.

בעולם המשפטי המורכב הזה, נדרשים לפעול מפקדי צה"ל, וזאת עוד לפני שציינו את המורכבות בזירה התקשורתית. נראה, שמה שמפקדי צה"ל מנסים לעשות, לאור הקושי למנוע את הפרחת העפיפונים באופן ישיר, הוא להחליף מניעה בהרתעה. מניעה מטרתה לשלול מהאויב את היכולת לפגוע בך בדרך מסוימת. הרתעה מכוונת לשלול ממנו את הרצון לעשות כך. ייתכן, שהמחשבה היא, שתקיפת מטרות צבאיות אחרות, שאינן קשורות לעפיפונים אבל יקרות ללבו של החמאס, תשכנע את החמאס לפעול להפסקת התופעה. לאור הבעיות המשפטיות והמעשיות בהתמודדות ישירה עם העפיפונים, זו ככל הנראה המדיניות הסבירה ביותר שצה"ל יכול לנקוט בה. אם כי במדיניות זו יש תמיד סיכון להסלמה, גם אם זו אינה רצויה לשני הצדדים.

פורסם לראשונה במקור ראשון.