החוק לא יושיע, הידברות אולי כן

לא החוק יושיע בפרשת חאן אל אחמר. גם לא הצדק, שרוב המעורבים חשים שהוא מצוי בכיסם. הטלת ספק, דיאלוג, ראיית האחר וצרכיו, גישה פרגמטית, הם המפתח לפתרון במקרה הזה וכנראה גם בסוגיות אחרות, כלליות יותר, במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לקראת פינוי היישוב הבדואי חאן אל אחמר הסמוך לכפר אדומים, על 160 תושביו, האם באמת נשקלה אלטרנטיבה ראויה לסיום הפרשה העגומה הזו? חאן אל אחמר משמעו החאן האדום ואולם, כמו בעניינים רבים המצויים על סדר היום הציבורי, הפרשה מוצגת בשחור ולבן.

יש שיטענו שמדובר בעוול על גבי עוול: במקום שהמדינה תסייע לתושבי היישוב הדל, פליטי 1948, נראה שכדי לרצות  את תושבי ההתנחלויות הסמוכות ולאפשר הרחבתן וכחלק מאסטרטגיה של סיכול אפשרות לממש את פתרון שתי המדינות על ידי תקיעת טריז של ישובים ישראליים מירושלים ועד לבקעת הירדן, חפצה המדינה לפנות את התושבים ולהעבירם למקום הסמוך למפגעים סביבתיים ונוגד את אורח חייהם. מנגד יש שיטענו שהבנייה במקום החלה להתבסס רק לפני כעשרים שנים בלבד והתגברה בתשע שנים האחרונות. המבנים נבנו ללא אישורי בנייה על קרקעות שאינן שייכות לתושבים. המבנים, ובמיוחד בית הספר שנבנה בסיוע אירופי מצויים בקרבה מסוכנת לכביש הראשי. המדינה הציעה לתושבים כחלופה  קבלת מגרשים עם תשתיות ופיתוח  המוכנים לקבלת היתרי בנייה, במרחק של פחות מעשרה ק"מ מיישובם הנוכחי חינם אין כסף, אבל התושבים מתנגדים לכל פתרון המוצע להם.

אין ספק שצווי ההריסה חוקיים וניתן לבצעם כדין. בהיסטוריה הסבוכה בת תשע השנים של עתירות ועתירות שכנגד בעניין, היו שדרשו מבג"ץ להורות למדינה להזדרז בביצוע הצווים (כפר אדומים, עמותת "רגבים") והיו שדרשו להשהות את הביצוע (התושבים הפלסטינים).

בית המשפט העליון, באופן ענייני ומבוסס על התקדימים, שרובם נגעו לבנייה בלתי חוקית בישובים הישראלים דווקא, דחה את הדרישות המנוגדות תוך הדגשת שיקול הדעת של הרשות באכיפת החוק. כל הטענות שהועלו היו בלתי מבוססות, החל מהטענה שהריסת בית ספר נוגדת את דיני זכויות האדם במשפט הבינלאומי ועד הטענה שפינוי התושבים מהווה פשע מלחמה.  

החלופה שהמדינה מציעה בישוב אליו אמורים לעבור התושבים כוללת העמדת מבנה לבית ספר. האיסור על גירוש אוכלוסייה אזרחית בשטח כבוש איננו מחסום מפני הריסת מבנים בלתי חוקיים לפי הדין המקומי ואיננו מונע פינוי פולשים באדמות לא להם. קל וחומר, כאשר הרשויות מציעות חלופה לתושבים הנמצאת בשטח הכבוש ובמרחק קצר ממקומם הנוכחי. ואפרופו פניית הפלסטינים לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג- שלא יהיה ספק- תובע שיגיש את כתב האישום הזה להאג יתרשל מקצועית באופן חמור.

כאשר עוברים מן החוק לצדק, התמונה נעשית מורכבת יותר וחדה פחות. ראשית, לא כל מה שחוקי צודק. ניתן לטעון שדיני המקרקעין  באזור מקפחים את הבדואים, משום שהכללים לרכישת זכויות מתעלמים מאורח חייהם המסורתי. ניתן לראות בכך עוול אף שאין המדובר בדין שחוקקה ישראל אלא במורשת המשפט העות'מני. שנית, קיים חשש, שמאחורי הנימוקים המשפטיים והמקצועיים-תכנוניים  עומד אכן אינטרס אסטרטגי ישראלי. חוסר הצדק מתחדד כשנלקחת בחשבון העובדה שלתושבים הפלסטינים אין קול במוסדות התכנון או בעיצוב דיני המקרקעין החלים עליהם.

השופטת ברון ציינה בפסק דינה, כי לאור הטיעונים התכנוניים כנגד עצם הבנייה במקום, ככל שבנייה תתאפשר בעתיד לאוכלוסייה אחרת, יכול שהדבר ישליך על זכויות העותרים. קצרה ידו של בית המשפט להרחיק מעבר ל"הערת אזהרה" כזו כאשר הצעדים הנראים לעין חוקיים. הביקורת על פסק הדין, המתייחסת ל"שמרנות" השופטים החדשים איננה מוצדקת, שלא לדבר על האמירות המכוערות כי הפסיקה הופכת את השופטים לשותפים לפשעי מלחמה. מסתבר, כי יש מי שכיבוד הרשות השופטת ועצמאותה הוא ערך יחסי בעיניו, התלוי בתוצאה השיפוטית הרצויה לו. מנגד, קיים גם חשש כי המעורבות הבינלאומית בחאן אל אחמר, לרבות התרומה האירופית לבניין בית הספר ואולי גם מעורבות של הרשות הפלסטינית אינן מסייעות במציאת פתרון ענייני למצוקת התושבים, אלא מביאות להקשחת עמדות מסיבות פוליטיות שעלולה להסתיים בטרגדיה אנושית.

מה שמביא אותי לקרן האור בפרשה – התייצבותם של מספר תושבים מכפר אדומים לצד התושבים הפלסטינים בקריאה לדיאלוג ולגישור לשם מציאת פתרון הוגן ומוסכם. לעיתים קרובות מייאש להיווכח עד כמה ניתן לנבא עמדתו של אדם בכל סוגיה ציבורית מתוך מבט חטוף בכיסוי ראשו, מקום מגוריו, משלח ידו, מקום עבודתו או מוצאו. אומץ רב נדרש לאותם תושבי כפר אדומים שחרגו מהציוויים הנוקשים של פוליטיקת הזהויות. כמו שכתב יהודה עמיחי: "מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב. הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה כְּמוֹ חָצֵר. אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ". לא החוק יושיע בפרשת חאן אל אחמר. גם לא הצדק, שרוב המעורבים חשים שהוא מצוי בכיסם. הטלת ספק, דיאלוג, ראיית האחר וצרכיו, גישה פרגמטית, הם המפתח לפתרון במקרה הזה וכנראה גם בסוגיות אחרות, כלליות יותר, במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

פורסם לראשונה בהארץ.