מאמר דעה

בזכות עילת הסבירות

| מאת:

ממשלת מעבר היא ממשלה ש'מתחם הסבירות' שלה מצומצם יותר מזה של ממשלה רגילה. על כן, ביטול הביקורת המינהלית על נבחרי הציבור, כפי שעמדה לעשות הקואליציה שלא הוקמה לבסוף, יותירו אותנו האזרחים חסרי הגנה מפני שרירות השלטון

Flash 90

המצב החוקתי ההזוי שנקלענו אליו מזמן הררי שאלות חוקתיות שלא לכולן יש תשובה פשוטה. מבלי להיכנס לנבכי השאלות האלה, לפי פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט לחוק יסוד הממשלה, לראש הממשלה יש כעת סמכות לפטר שרים (כפי שאכן עשה) ויש לו גם סמכות למנות חברי כנסת לשרים במקומם.

אם כך, עולה השאלה - האם למעשה מותיר החוק לראש הממשלה לפטר את כל השרים? האם הוא יכול להיות "הממשלה" בעצמו? ממשלת "רק ביבי" במובן המילולי? האם הוא יכול לכהן כשר המשפטים, למרות שמתנהל נגדו הליך פלילי ויש בכך ניגוד עניינים מובהק? לפי "החוק היבש" התשובה לכך היא כן. המחסום החוקי היחיד שמונע מצבים אבסורדיים כאלה הוא הביקורת המנהלית של בג"ץ על מעשי השלטון, ובמקרה זה החובה לפעול בסבירות, שמכוחה מפעיל בג"ץ ביקורת שיפוטית.

למרות העלילות שהעלילו עליה, עילת הסבירות, או למעשה "חוסר סבירות קיצוני", אינה המצאה של המשפט הישראלי. מקורה במשפט האנגלי אך היא נפוצה בשיטות רבות אחרות. היא נועדה למנוע החלטות שרירותיות לחלוטין מצד הרשות. היא לא נועדה להחליף את שיקול הדעת של הרשות בשיקול הדעת של בית המשפט. כמו כל עילות המשפט המנהלי (כללי הצדק הטבעי, ועילות כגון האיסור לשקול שיקולים זרים והחובה לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים), היא נועדה לוודא שהרשות אינה חורגת מסמכותה לפי החוק, ופעולה בחוסר סבירות קיצוני, שהיא מתן משקל מופרז ביותר לשיקול מסוים על חשבון האחרים, חורגת מהסמכות בחוק.

הטענות כאילו מדובר על סיכול "רצון העם" בהקשר של ביקורת מנהלית - גם על החלטות של שרים - הן פופוליזם שגוי ומוחלט. כאשר שר מקבל החלטה אין שום הכרח שהוא מקיים את "רצון העם", ואפילו לא את "רצון הרוב". השיקוף הטוב ביותר ל"רצון העם", הריבון, הוא החוק. מכאן שביקורת מנהלית, שעניינה לוודא כי הרשות מקיימת את החוק ולא חורגת מסמכותה - וזאת תוך וידוא שאין שיקולים זרים או ניגוד עניינים - היא למעשה פיקוח על הרשות המבצעת, שהיא מקיימת את החוק, שהוא שיקוף של רצונו של הריבון, שבאמצעות נציגיו בכנסת - מחוקק את החוק, בהליך חקיקה רציני, בניגוד להחלטה מנהלית של אדם אחד. יש לציין גם שאם הכנסת סבורה שפרשנות בית המשפט לגדרי הסמכות בחוק הייתה שגויה ומזיקה, היא ריבונית תמיד לתקן את החוק, וכך גם נעשה לעתים לאחר פסיקות בעניינים מנהליים. בעניין זה אין לבית המשפט את המילה האחרונה אלא למחוקק.

ממשלת מעבר היא ממשלה ש"מתחם הסבירות" שלה מצומצם יותר מזה של ממשלה רגילה, קל וחומר, ממשלת מעבר כמו זו המכהנת היום, שאינה ממשלה שזכתה לאמון הכנסת ואיבדה אותו, אלא כזו שלא זכתה בו כלל. עתירה שהוגשה בעבר על ידי פרופ' הלל וייס (ובין העותרים היה גם משה פייגלין) כנגד ראש הממשלה ברק, שלאחר שהתפטר נסע לקיים משא ומתן מדיני עם ערפאת, נועדה לטעון כי ממשלת המעבר חורגת מסמכותה בכך שהיא מנהלת משא ומתן מדיני. השופט ברק, ברוב דעות, דחה את העתירה, אך זאת תוך שליחת רמיזות ברורות שמתחם הסבירות של ממשלת המעבר לקבל החלטות דרמטיות מצומצם יותר מזו של ממשלה רגילה, ותוך הסתמכות על התחייבות היועץ המשפטי לממשלה דאז שכל הסכם מדיני, אם יושג, יותנה ממילא באישור הכנסת. בצדק קבע בית המשפט גדרות לממשלת המעבר, וזאת באמצעות עילת הסבירות.

ביטול הביקורת המנהלית על נבחרי הציבור, וגם אם רק צמצום ומחיקת עילת הסבירות, כפי שעמדה לעשות הקואליציה שלא הוקמה לבסוף, בכדי למנוע ביקורת על החלטות הכנסת בענייני החסינות, יותירו אותנו האזרחים חסרי הגנה מפני שרירות השלטון, ויהפוך את ישראל למדינה שליבת שלטון החוק בה מעורערת, ולא ניתנת לאכיפה הלכה למעשה.

פורסם לראשונה בהארץ.