שני צדדים למטבע הדיגיטלי

מהן ההשלכות של היוזמה החדשה של פייסבוק להשקת מטבע דיגיטלי? לצד השאלות על ערעור עולם הבנקאות והפגיעה הקשה בפרטיות ובתחרות, יש לתהות גם כיצד ישפיע מהלך כזה על המוסדות הדמוקרטיים המוכרים לנו כיום, ואיך יכולות המדינות להיערך לכך?

Shutterstock

הרעש האחרון בשיח הטכנולוגי סובב סביב הכרזתה של פייסבוק על השקת מטבע דיגיטלי מבוסס בלוקצ'יין בשם ליברה, אשר ילווה באחיו הקטן קליברה, שירות תשלום באמצעות האפליקציות הקיימות של פייסבוק.

האופטימיים מתמקדים בתועלות שיש במהלך לערעור עולם הבנקאות, כפי שקרה לתעשיות אחרות כמו המוסיקה, הספרים, התיירות והעיתונות, ואף מדמיינים את ראשי תעשיית הבנקאות באים להתחנן על נפשם ועל שימור הרגולציה המעניקה להם את כוחם. הפסימיים מעלים חששות מפני היעדר כפיפות לרגולציה בנקאית ופגיעה ביכולת למנוע הלבנת הון, מימון טרור והעלמות מס.

יש מי שחוששים מפני פגיעה בפרטיות: נוסף על כך שקליברה תדע הכל אודותינו בגלל פייסבוק, היא גם תדע על המתרחש בחשבון בנק הליברה שלנו וגם על ההוצאות דרך חברות האשראי השותפות במיזם. ואם אי אפשר היה לסמוך על פייסבוק עד היום, איך נסמוך עליה הלאה?

גם שיח התחרות לא נעדר מן השולחן. קליברה תיצור שירות תשלומים בקליבר של מיליארדי משתמשים, יותר מאשר כל בנק שנמצא בסביבה. השיתוף במידע בין חברות אשראי לבין פייסבוק ייצור מאגר אדיר של ידע, ויפגע ברצון להפריד בין פעילות בנקאית לפעילות מסחרית אחרת כך שייווצר מצב שבו פייסבוק, הבנק, תתחרה בלקוחות שלה כאשר תעניק הנחה למי שישלם על נסיעה באובר באמצעות קליברה.

כל אלה הם עניינים חשובים שיש לענות בהם. אלא שהם מדגימים את החוסר המשמעותי בדיון בשאלות מאקרו הנובעות מהתקדמות הטכנולוגיה. כאשר אנחנו מדברים על המהפכה הטכנולוגית אנחנו משווים אותה למהפכה התעשייתית, ששינתה סדרי ממשל, משטר וחברה. ובכל זאת, אנחנו שואלים רק שאלות ברמת המיקרו: מה צריכים להיות גבולות האתיקה של הפיתוח, ההטמעה והשימוש בטכנולוגיה, ואיך ומי יפקח עליה ויאסדר אותה. אנחנו לא שואלים באילו אופנים יש כאן כוחות המערערים מבנים ולא רק  שווקים או תעשיות.

הנה כמה דוגמאות. השיח בנושא התעסוקה עוסק לרוב בשאלה כיצד על המדינה להתמודד עם מערכות לומדות שייתרו חלק ניכר ממצבת העובדים, או ביצירת מערכת מיסוי מותאמת למעבר מכוח אדם להשקעה במכשור ובמכונות. ברמה מתקדמת יותר הוא עוסק בשאלה האם יש למדינה תפקיד בחלוקה שוויונית של הכנסות ממערכות לומדות. אבל, האם מישהו מאתגר ברצינות את מודל הצורך בעבודה כבסיס לסדר החברתי? בעולם התחבורה האוטונומית אנחנו עסוקים בשאלות של אחריות על תאונות. משקיעים שעות בדיונים פילוסופיים עקרים על "בעיית הטרולי", במקום לעסוק ברצינות בשאלה איך לתכנן תשתיות תחבורה פיסיות באופן שונה בתכלית מן המוכר לנו.

אבל, הדוגמה הבולטת ביותר היא (אי) העיסוק בעולם המשטר. לאחרונה, נראה שאין סוף לאמירות שלפיהן פייסבוק היא חברה שהפכה רעילה עבור הדמוקרטיה, בעיקר מפני שהיא יוצרת איום על התקשורת המסורתית וגם קיטוב בדעת הקהל שעשוי לסכן לכידות חברתית. אבל אנחנו לא שואלים את עצמנו מספיק כיצד העובדה שמערכות חיזוי יעניקו פשר למציאות עתידית, תשנה את חלוקת התפקידים הפוליטיים ואת האתוס של "חזון פוליטי" שמשמעותו החברתית הייתה ניסיון להעריך תרחישים ולתפקד במציאות לא ברורה. אנחנו לא שואלים כיצד העובדה שעיבוד מידע על אודותינו יוצר אפשרות להשפיע על קבלת ההחלטות שלנו, אמורה לשנות את התפיסה שלנו ביחס לבחירות חופשיות שעליהן מבוסס המשטר הדמוקרטי. אנחנו אפילו לא מנסים לדמיין את העולם הפוסט דמוקרטי שייווצר כתוצאה מכך.

באותה מידה, השיח בנוגע לליברה צריך לפרוץ את גבולות הדיון בחשש מפני פייסבוק כמקלט מס; את השאלה האם פייסבוק כישות מוניטרית תוכל לסחור או להחרים מדינות אחרות; את הדיון ברוחב ובעומק של המיזם בהינתן השותפות בין פייסבוק לבין פייפאל, ויזה ומאסטרקרארד; ואת הקובלנות על כך שהגוף המפקח על המטבע החדש יהיה גוף פרטי לגמרי.

אנחנו צריכים להתחיל לשאול מה יקרה בעולם שבו מטבע כבר לא יהיה מאפיין מרכזי של ריבונות מדינתית. אחד ממאפייני הריבונות הוא היכולת לענוש כלכלית יחידים, חברות או מדינות אחרות ולא לאפשר להם להפקיד או למשוך כסף. מה יקרה לריבונות בעולם שבו אי אפשר יהיה להשתמש במטבע בדרך הזאת? אם מיזם ליברה יאפשר ניהול כסף טוב יותר מזה של הבנקים, אולי בכלל רשויות או ממשלות יעדיפו להצטרף אליו, ומה יהיה אז על המבנים השלטוניים המדינתיים הקיימים? ואולי לא תהיה למדינות ריבוניות, כפי שאנו מכירים אותן כיום, ברירה, וגם אם ירצו להשית סנקציות כלכליות על חברות שיצטרפו למיזם, זה כבר יהיה מאוחר מדי כי ליברה תהיה כבר מספיק גדולה וחזקה, והיא זאת שתעניש אותן עד שייכנעו לרצונותיה?

כרגע, פייסבוק עסוקה בהרגעה. המיזם ינוהל באופן פתוח, היא מצהירה. אבל אנחנו צריכים כעת לתהות באופן יצירתי. הרי הסיפור הגדול של ליברה הוא של זרימה פתוחה וחוצת גבולות של כסף, עניין שהיה די צפוי לאחר עשרים שנה של זרימה חסרת גבולות טריטוריאליים של מידע. השאלה היא, לפיכך, זו: אם  רשת האינטרנט שהתחילה כמבוזרת הפכה תוך דור לסגורה ונשלטת בידי מעטים, מה יקרה עם מיזם שלכתחילה מתפתח באופן סגור? ואם אנחנו רואים ברשת החברתית של המידע, על המודל העסקי שלה, איום על הדמוקרטיה, למה יש לצפות כעת ומהי החלופה הצפויה למדינה הריבונית?

ליברה היא דוגמה בולטת במיוחד לכך שעם כל החשיבות לשאלות המיקרו, דווקא השיח ברמת המאקרו, זה שאמור להרחיב את גבולות הדמיון הפוליטי שלנו, חייב להתקיים עכשיו ולא בדיעבד.

פורסם לראשונה בדה מרקר.