שינוי מדיניות הפתיחה באש היא עניין רציני

בהעדר צורך צבאי לשנות את המדיניות, קשה להימנע מן החשש כי השינוי מושפע מהלכי רוח מסוימים בציבור ומרצון לרצות את הקוראים "להפסיק לקשור את ידי הלוחמים". כללי הפתיחה באש הם עניין של חיים ומוות לבני אדם משני צדדי הכוונת. יש לקבוע אותם מתוך שיקולים מקצועיים, ערכיים ומשפטיים ולא מתוך ניסיון למצוא "אמצע" מדומיין בין ימין לשמאל

shutterstock

לאחרונה פורסם בתקשורת כי צה"ל שינה את מדיניות הפתיחה באש בשטחים, כך שניתן יהיה לירות במיידי אבנים ובקבוקי תבערה, גם בעת שהם נמלטים לאחר המעשה. מן הפרסומים קשה להבין מה גדרו המדויק של השינוי. הובהר שהירי חייב להתבצע ב"מרחב הלחימה", כלומר מיד לאחר התקרית. דובר צבאי מסר הבהרות נוספות לפיהן המטרה במצבים אלה היא עדיין מעצר החשוד ללא ירי, אם הדבר ניתן, וכי נדרשת פעולה מדורגת קודם לירי, כגון קריאות אזהרה וירי לאוויר. עוד הודגש, כי ההוראות מחייבות כיוון הירי לפלג הגוף התחתון של החשוד, על מנת לעוצרו ולא במטרה להרוג וכן כי המדיניות מוגבלת ליידוי סלעים ובקבוקי תבערה כלפי אזרחים, לא כלפי חיילים.

לכאורה, אין במדיניות המוצהרת חידוש. עוד לפני למעלה משלושים שנה, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פסק נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, כי לשם במקרה של ביצוע פשע, המסכן חיי אדם או שלמות גופו, ניתן, כאמצעי אחרון למעצר החשוד, אם אמצעים פחותים לא הועילו, לירות ירי מכוון באופן שיהיה בו כדי למעט במידת הפגיעה הגופנית (הפרשה נודעה כפרשת אנקונינה). לא כל מקרה של יידוי אבנים עומד בדרישות אלה ואולם, השלכת בקבוקי תבערה או סלעים, במיוחד אם היא נעשית מגובה ומכוונת לכלי רכב בלתי ממוגנים, בהחלט עלולה להוות פשע מסכן חיים. במקרה כזה, לשם מעצר, גם לאחר מעשה, מותר לעשות שימוש בירי לרגליים כאמצעי אחרון.

ייתכן, שהמדיניות החדשה אינה אלא הסרה של מגבלות שהוטלו בעבר והחמירו מעבר למתחייב מהדין. עם זאת, מטרידה השאלה מדוע שונתה המדיניות עכשיו. לעיתים שינוי במציאות הביטחונית מחייב עדכון של הכללים, אולם דובר צבאי מסר שהשינוי לא נעשה בעקבות עלייה במקרים של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה בשטחים. ניסיון רב שנים מלמד כי לכל שינוי של כללי הפתיחה באש יש מחיר - הגדלת הסיכון לטעויות בתקופה שלאחר השינוי ועד להפנמתו. בעולם של טלפונים חכמים ורשתות חברתיות, חיילים מקבלים מידע לא רק באמצעות מפקדיהם, אלא גם בערוצים אלה. עצם הפרסום בדבר "הקלות" עלול להביא ליד קלה מדי על ההדק. מתבקש היה, כי על יסוד תחקירי אירועים מהתקופה האחרונה הפיקוד העליון יברר איזה סוג של טעויות נפוץ יותר בקרב הלוחמים – שימוש יתר בירי תוך פגיעה מיותרת בחפים מפשע, או הימנעות מירי במקום שבו הוא נדרש לביצוע המשימה הצבאית. אם הסוג הראשון של הטעויות נפוץ יותר – ראוי להיזהר מהקלת האפשרות לפתוח באש. אף שמוקדם לקבוע, ייתכן שהתאונה הטראגית שאירעה בשבוע שעבר, שבה נהרגו שני קצינים כתוצאה מירי מוטעה בין שני כוחות שחיפשו גנבי אמצעי לחימה, ממחישה כי את מחיר ה"הקלות" בכללי הפתיחה באש עלולים לשלם גם חיילנו, שכן גם בעניין מעצר חשודים בגניבת נשק הוקלו הכללים לאחרונה.

בהעדר צורך צבאי לשנות את המדיניות על מנת להתמודד עם מציאות ביטחונית חדשה, קשה להימנע מן החשש כי השינוי מושפע מהלכי רוח מסוימים בציבור ומרצון לרצות את הקוראים "להפסיק לקשור את ידי הלוחמים" באמצעות כללי הפתיחה באש כביכול. כללי הפתיחה באש הם עניין של חיים ומוות לבני אדם משני צדדי הכוונת. יש לקבוע אותם מתוך שיקולים מקצועיים, ערכיים ומשפטיים ולא מתוך ניסיון למצוא "אמצע" מדומיין בין ימין לשמאל. על הפיקוד הצבאי לשמור על יושרה מקצועית גם מול לחצים פופוליסטיים.

במישור התועלתני, כדאי לקחת בחשבון את הנזק העלול להיגרם בזירה הבינלאומית. לא בכדי מיהר שר החוץ הפלסטיני להודיע כי שינוי ההוראות נותן אור ירוק להוצאות להורג של אזרחים פלסטינים.  קולות אלה נשמעים בהאג ובמקומות אחרים ודווקא הם עלולים, בטווח הארוך, לסכן את חיילי צה"ל ואת חופש הפעולה של ישראל בהגנה על ביטחונה.

הטור פורסם לראשונה בהארץ