מדרש חורבן, הגירסה ההיסטורית
הפער בין תנאי הגלות ותנאי הריבונות הוא כל-כך דרמטי, עד שנדרשות תכונות כמעט הפוכות לקיום רציף בשתי המציאויות הללו, אבל מסוכן מאוד לנסות ולשמר את הדגש הדתי גם בחזרה לתנאי ריבונות, הזקוקים דווקא את הדגשת המרכיב הלאומי. את הזהות הכפולה, הלאומית והדתית, צריך לשמר, גם במציאות שבה הנוהג הרווח בתרבות המערבית הוא הפרדה בין השתיים – משום שהשילוב הזה הוא הדנ"א האותנטי של הזהות היהודית, ועם לא יכול להתכחש לליבת זהותו.
מדי תשעה באב אנחנו חוזרים אל המדרשים המלמדים אותנו שחורבן הבית התרחש בגלל "שנאת חינם", המודגמת למשל בסיפור קמצא ובר-קמצא, ובשאר סיפורים תלמודיים. המסרים האלה היו חשובים במיוחד לשינון בתנאי הגלות. אז, כשהיהודים לא יכלו להסתמך על כח ריבוני אלא רק על הדיבוק הקהילתי, היה חשוב במיוחד להדגיש את כוחה של האחווה והמסירות לקהילה. היום, כשחזרנו לתנאי ריבונות, חשוב לא פחות לשנן את הניתוח ההיסטורי האותנטי של החורבן: היהודים כשלו במאבקם משום שהוא היה אבוד מלכתחילה, גם אם היו מאוחדים. אומה ריבונית קטנה צריכה לשחק את המשחק המדיני בזהירות יתירה, ולא להתיימר להתנהג כמעצמת-על – שאף הן, כידוע, מועדות לפורענות. היהודים הצליחו מול יוון, משום שהשכילו לתמרן בין מוקדי הכח השונים של יורשי אלכסנדר מוקדון, ואף להישען על כוחה העולה של האימפריה הרומאית. היהודים הפסידו מול רומא, משום שלא היתה מפוצלת בין מוקדי כח שונים, וכך יכלו להציב מולה רק את קנאותם הדתית, שיכלה להספיק לשימור הזהות לאחר החורבן אבל לא יכלה למנוע את החורבן עצמו.
יתר על כן: הקנאות הדתית אכן היתה חיונית לשימור הזהות לאחר החורבן, אבל עצם ההשתבחות בהישג המדהים של שימור הזהות היהודית עלולה לשמש כחרב פיפיות בתנאי החזרה לריבונות. כי ההישג הזה מעניק לרבים, במיוחד בעלי זהות דתית, תחושה "על היסטורית"; תחושה שהעם היהודי פועל ומתפקד מחוץ להיסטוריה וחוקי ההיסטוריה המקובלים, ובכללם כללי הזהירות ביחסים הבינלאומיים, אינם חלים עליו. מכאן קצרה הדרך לחזר ולשגות בטעויות רהבתניות שעלולות חלילה לחזור ולמוטט את הריבונות היהודית. זה הפרדוקס הגדול של ההיסטוריה היהודית: שכרון הצלחת השרידות בתנאי הגלות עלול להחזיר אותנו לגלות אם לא נדע לעמוד מול פיתוייו, במיוחד מהפיתוי לראות בו מפתח להתנהלות "על היסטורית" בתנאי ריבונות.
לאמיתו של דבר, הפער בין תנאי הגלות ותנאי הריבונות הוא כל-כך דרמטי, עד שנדרשות תכונות כמעט הפוכות לקיום רציף בשתי המציאויות הללו. ממילא, דרושה גם מנהיגות שתשכיל להבחין בפער ולאמץ אסטרטגיות שונות בתכלית בכל אחת מהן. באופן בסיסי, מה שאיפשר לעם היהודי יכולת הישרדות רצופה היא הזהות הכפולה, הלאומית והדתית, שלו, אבל תנאי הגלות והריבונות זקוקים לדגשים שונים בין מרכיבי הזהות הללו. הפלא של קיום העם היהודי בגולה התרחש משום שהיהודים יכלו "לשלוף" את המרכיב הדתי בזהותם ולהשתמש בו כמשמר הזהות. בכך דווקא אין כל נס: דתות שונות בעולם מצליחות להתקיים לאורך אלפי שנים, ואינן נזקקות כלל לתנאי ריבונות; ממילא, רובן אינן מזוהות כלל כדתות לאומיות.
אבל מסוכן מאוד לנסות ולשמר את הדגש הדתי גם בחזרה לתנאי ריבונות, הזקוקים דווקא את הדגשת המרכיב הלאומי. ראשית, משום שהדגש הדתי אכן עלול לגרום לאותה חשיבה על-היסטורית, שלפיה הקיום היהודי הוא כולו נס פלאי, וממילא איננו חייבים באחריות מדינית ושאר זוטות המאפיינות עמים "רגילים", אלא רק דין וחשבון לריבונו של עולם. ושנית, כי הדגש הדתי עלול ליצור קרע פנימי מסוכן, בין חילונים ודתיים. קרע כזה מסוכן כשלעצמו, אבל הוא מסוכן במיוחד כשהוא מצטרף לתנאים של איום חיצוני, כפי שהתקיימו גם בסוף ימי בית שני.
מבחינה זו, מה שמסכן את קיום הבית הלאומי אינו עצם ה"שנאת חינם", במובנים של התנהלות אישית לא חברית, כפי שהתקיימה במקרה קמצא ובר-קמצא - אלא דוגמטיות אידיאולוגית, שבמקום ניתוח פרגמטי ומורכב של המציאות מעדיפה לסמוך על רעיונות משיחיים - ימניים או שמאליים, דתיים או חילוניים - שאם רק נהיה נאמנים להם נצליח לשגשג, בזכות התנהגותנו הטובה. מה לעשות, המציאות האנושית הרבה יותר אכזרית מן האגדות הללו.
את הזהות הכפולה, הלאומית והדתית, צריך לשמר, גם במציאות שבה הנוהג הרווח בתרבות המערבית הוא הפרדה בין השתיים – משום שהשילוב הזה הוא הדנ"א האותנטי של הזהות היהודית, ועם לא יכול להתכחש לליבת זהותו. אבל בתנאי ריבונות אסור להתפתות לרצון לשמר את הדומיננטיות של המרכיב הדתי, "סוד קיומנו בגולה". כי יש אכן קשר מהותי בין תנאי הגולה למרכזיות המרכיב הדתי. ממילא, התוצאה אכן עלולה להיות חזרה לתנאי הגלות.
הפער בין תנאי הגלות ותנאי הריבונות הוא כל-כך דרמטי, עד שנדרשות תכונות כמעט הפוכות לקיום רציף בשתי המציאויות הללו, אבל מסוכן מאוד לנסות ולשמר את הדגש הדתי גם בחזרה לתנאי ריבונות, הזקוקים דווקא את הדגשת המרכיב הלאומי. את הזהות הכפולה, הלאומית והדתית, צריך לשמר, גם במציאות שבה הנוהג הרווח בתרבות המערבית הוא הפרדה בין השתיים – משום שהשילוב הזה הוא הדנ"א האותנטי של הזהות היהודית, ועם לא יכול להתכחש לליבת זהותו.