חזון דיגיטלי בשוק הביטוח
משרד האוצר פרסם מסמך מפורט בשם "חזון דיגיטלי", המעודד ומתמרץ גופים לעבור לעידן הדיגיטלי ומפרט פעולות רבות אשר טומנות בחובן פגיעה בפרטיות של כולנו. עד שהאיזון בין הזכות לפרטיות לחדשנות כלכלית לא יוסדר בחוק, נמצא את עצמנו שוב ושוב עם מופעים מביכים כמו זה.
בסוף אוגוסט פרסם אגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר מסמך בשם "חזון דיגיטלי". במסמך מפורטים יתרונות הטכנולוגיה הדיגיטלית עבור שוק הביטוח בכלל וחברות הביטוח בפרט. בין השאר, מציין המסמך את טכנולוגיות ניתוח בסיסי הנתונים לצד איסוף מידע ממקורות חדשים – ככאלה שפותחים עולם חדש של יכולות פילוח ותמחור. היכולות אלה יאפשרו לחברות, כך לפי מילות המסמך, "לנטר ברציפות אחר מאפייני הלקוחות...ולבנות להם פרופיל סיכון מדויק".
מטרתו של מסמך החזון היא לעודד גופים מוסדיים להציג תכנית אסטרטגית להיערכות לעידן הדיגיטלי, שתכלול, למשל, התייחסות ללקוח כ"ישות דיגיטלית" בהתאם למאפייניו הייחודיים ו"תוך שימוש במידע שנאסף ממקורות דיגיטליים ואחרים". המסמך ממשיך ומפרט מהם המקורות לאיסוף המידע על הלקוחות – רשתות חברתיות המאפשרות לקבל מידע רב, מעקב אחר אופן קבלת החלטות רכישה וגם מוצרי טכנולוגיה לבישים המאפשרים לקבל מידע מדוייק אודות אורח החיים של הלקוחות.
מי שיציג תוכנית כזאת, מבטיח המסמך, יזכה להקלות בדרישות ההון – בעצם ההטבה הרגולטורית השווה ביותר שיכולות חברות הביטוח לבקש לעצמן.
הכל טוב ויפה, אבל ישנה מילה אחת שאיננה מופיעה בדו"ח. המילה הזאת היא פרטיות. למעשה, חלק מן הפעולות שדורית סלינג'ר, המפקחת על הביטוח שחתומה על המסמך, מעודדת את השוק לבצע - הן פעולות המנוגדות לחוק הגנת הפרטיות כפי שהוא מנוסח היום.
מסמך החזון מעודד בעצם מעבר מידע מחברה מסחרית אחת לאחרת ללא הסכמה של מושא המידע, מסחר במאגרי מידע בניגוד למדיניות פרטיות מוצהרת, ואולי אפילו ניסיונות לייצר "מלכודות אוטונומיה" שמטרתן להשפיע על בחירות ועל התנהגות צרכנית ללא שהצרכן מודע לכך. האם אלה הם דברים שמותר לרשות שלטונית לעודד? קריאה מצד רשות שלטונית - אל התעשייה - להפר זכות אדם המוגנת בחוק יסוד, היא שערורייה ברמה החוקתית.
סלינג'ר לא לבד. מסמך החזון משקף את העובדה שבממשלת ישראל, בכל הנוגע לפרטיות, יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה. הנה כמה דוגמאות לגודל הבוקה והמבולקה: במשרד המשפטים מתנגדים לפתיחת מאגרי מידע שלטוניים בגלל חשש מפגיעה בפרטיות ותפיסה עצמית שלהם כשומרי הסף האחרונים להגנה על זכות העל הזאת. מצד שני, באותו זמן במשרד הבריאות מתנהל תהליך שמטרתו לאפשר שימוש במאגרי מידע רפואיים, ושם – כבר רצים קדימה עם עקרונות לאפשר התממה של מאגרי מידע גדולים.
מצד שלישי, המאגר הביומטרי ומאגר נתוני אשראי. מצד רביעי, לא מפרסמים את הוצאות בית ראש הממשלה כי זה יפגע בפרטיות שלו. הבנתם את הרעיון.
בסופו של חשבון הבעיה כאן רחבה יותר ונוגעת להיעדר כלים מספקים בתוך חוק הגנת הפרטיות עצמו להתמודד עם אתגרי השימוש בצבירי נתונים ענקיים (ביג דאטא). נדרשת היום עבודה אינטנסיבית לתיקון חוק הגנת הפרטיות ולהתמודדות עם שאלות כגון היתרונות הטמונים בשימושים האפשריים בביג דאטא, ערכם הכלכלי והסכנות שאיגומם משקף עבור הזכות לפרטיות; סוג הישות שאוספת את המידע (פרטית או ציבורית); ההסכמה הנדרשת מאדם לאיסוף מידע אודותיו והמדיניות הראויה ביחס לשימוש שנעשה במידע שלא התקבל ישירות ממושא המידע; העברת מידע בין חברות, בין מדינות, ובין חברות שנמצאות בכמה מדינות ועוד.
לפרטיות יש ערך כלכלי, ופחות פרטיות משמעה יותר רווחים ואולי גם יותר תחרות. אבל השאלה המונחת לפתחם של מקבלי ההחלטות היא מהו האיזון שיש לבצע בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס שבחדשנות ויעילות כלכלית. עד שסוגיה זאת לא תוסדר בחוק, נמצא את עצמנו שוב ושוב עם מופעים מביכים כמו זה שבמסמך החזון הדיגיטלי של אגף הביטוח באוצר.
המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר, בתאריך 27.9.2016