כש-4 בנובמבר פוגש את י"ב בחשוון
תשע עשרה השנים שחלפו מאז רצח רבין – הרגע שבו בפעם הראשונה 4 בנובמבר פוגש את י"ב בחשוון – הם גם הרגע שבו עלינו לאתגר את עצמנו ולמצוא את הפיוס המחודש בין הדמוקרטיה הישראלית לבין הציביליזציה היהודית המונחת עמוק-עמוק בשורשיה. הפיוס הזה הוא בנפשנו, ואל לנו להניח לו לחמוק מאתנו.
אנו מציינים השנה תשע עשרה שנה לרצח יצחק רבין. לכאורה, עוד שנה שגרתית של זיכרון, רגע לפני יובל העשרים. יום שלכאורה איננו שונה במאומה מימי הזיכרון הרבים שקדמו לו בשני העשורים האחרונים.
אך יש בכל זאת משהו ייחודי ביום הזיכרון הזה: זוהי הפעם הראשונה שבה התאריך העברי של הרצח מתלכד עם התאריך הלועזי של אותו אירוע מר ונמהר. אירוע שאיים לקרוע ברגל גסה את רקמת החיים שבתוכה מתקיימת הריבונות הישראלית החדשה, שאותה יצרנו כאן בעמל רב.
במהלך השנים שחלפו מאז הרצח התנהלו בחברה הישראלית פולמוס גלוי ועימות סמוי סביב השאלה לפי איזה לוח שנה יש לציין את מועד יום הזיכרון לרצח יצחק רבין – האם לפי העברי או לפי הלועזי.
על פי תפיסה אחת, זיכרון הרצח הוא חלק מסדר היום של החברה האזרחית במדינת ישראל המודרנית, וממילא יש לציין אותו על גבי לוח השנה האזרחי כאירוע שהתרחש ב-4 בנובמבר.
על פי התפיסה האחרת, שהיא זו שהתקבלה לבסוף כעמדתה הרשמית של מדינת ישראל, יום זה צריך להיות חלק בלתי נפרד מן הלוח העברי, ובכך להשתלב ברצף האורגני של ההיסטוריה היהודית ושל המסורת היהודית העתיקה והמתחדשת בי"ב בחשוון.
הוויכוח על לוח השנה משקף כמובן שאלות עומק בסוגיית פוליטיקת הזהויות בישראל ואתוס הזיכרון שאותו אנו מבקשים לייצר סביב הרצח.
אלה שביקשו לדבוק בתאריך הלועזי-אזרחי שיקפו בכך את רצונם להתרחק מן הממד היהודי שבציון הרצח ואף לטשטש אותו. רצון זה היה גם חלק בלתי נפרד מתחושתם של רבים, ולפיה שיקף הרצח עצמו את המחיר הכבד שמדינת ישראל נדרשת לשלם בגין זיקתה החזקה למורשת היהודית ולמטענים המורכבים והבעייתיים שהיא טומנת בתוכה: דין רודף, איסור על מסירת שטחים וכדומה. לדידם, המסקנה המתבקשת מן הרצח היא חיזוק הזהות האזרחית של מדינת ישראל, והחלשת הזיקה בינה לבין השורשים היהודיים המונחים בבסיסה.
הדים לעמדה הדוגלת בשילוב האירוע בלוח השנה האזרחי נשמעים גם בחלקים מן המחנה הדתי, אך באופן אירוני מן המניע ההפוך. היו כאלה שניסו למנוע את הכנסתו של רצח רבין לתוך לוח השנה היהודי המקודש. קבוצות מסוימות בציונות הדתית החלו להבליט לפתע דווקא את יום פטירתה של רחל אמנו שחל ביום הרצח כדי שלא לאפשר את השתלבותו של אירוע זה בלוח המסורתי.
השנה, שבה כאמור התאריך העברי והלועזי מתלכדים, מזמינה אותנו לשאוף לדפוס אחר של שיח. דפוס המתבסס על הרצון ועל השאיפה למצוא את הנושאים, שבהם אפשר ליצור מיזוג אופקים אמתי בין הממד היהודי של המדינה לבין הממד האזרחי והדמוקרטי שלה.
עלינו לאתר את המקומות שבהם המסורת היהודית יכולה להעמיק את היסודות הדמוקרטיים של המדינה ולבצר את מעמדו המשפטי והמוסרי של השלטון הנבחר. ולא פחות חשוב מכך: את האופנים שבאמצעותם תהפוך המסורת הדמוקרטית המתפתחת במדינת ישראל להיות נדבך מרכזי במפעל ההיסטורי של התרבות היהודית והזהות היהודית לדורותיה.
הלקח הגדול המופק מן הרצח – האיסור הקטגורי להשפיע על זהותו של השלטון באמצעות אלימות ושפיכות דמים – חייב להיאמר ולהיקלט גם בעברית היהודית ולא רק בעברית הישראלית. הוא חייב להפוך לנכס צאן ברזל, לא רק של מדינת ישראל המתחדשת, אלא גם של המסורת היהודית העשירה והעתיקה יותר ממנה.
תשע עשרה השנים שחלפו מאז רצח רבין – הרגע שבו בפעם הראשונה 4 בנובמבר פוגש את י"ב בחשוון – הם גם הרגע שבו עלינו לאתגר את עצמנו ולמצוא את הפיוס המחודש בין הדמוקרטיה הישראלית לבין הציביליזציה היהודית המונחת עמוק-עמוק בשורשיה. הפיוס הזה הוא בנפשנו, ואל לנו להניח לו לחמוק מאתנו.
יצחק בן דוד הוא חוקר צעיר בתכנית המלגות של פרויקט "זכויות אדם והיהדות" של המכון הישראלי לדמוקרטיה.