צווי איסור פרסום
כולנו מייחלים לשלומם של שלושת הנערים החטופים ולחזרתם לביתם בשלום. הפעולה הטרוריסטית מזכירה שוב את הצורך לאזן בין אינטרסים בטחוניים, לפעמים כאלה הכרוכים בהצלת חיי אדם ממש, לבין אינטרסים של עיתונות חופשית וחופש ביטוי.
כולנו מייחלים לשלומם של שלושת הנערים החטופים ולחזרתם לביתם בשלום. הפעולה הטרוריסטית מזכירה שוב את הצורך לאזן בין אינטרסים בטחוניים, לפעמים כאלה הכרוכים בהצלת חיי אדם ממש, לבין אינטרסים של עיתונות חופשית וחופש ביטוי. כך היה גם ביום שישי שעבר, כאשר הוצא צו איסור פרסום על ידי שופטת בית משפט השלום בירושלים בכל הנוגע לפרשת החטיפה.
הסוגיה של צווי איסור פרסום מול הצנזורה הצבאית, כפי שבאה לידי ביטוי בתקופה האחרונה בישראל, נידונה כאן בהרחבה. בכל זאת כדאי להתעכב על שלוש נקודות מרכזיות בפרשה העצובה שלפנינו.
ראשית, כפי שהתרחש גם בפרשות קודמות, צווי איסור פרסום בפרשות ביטחוניות מועברים אל הצנזורה הצבאית לצורך אכיפתם. זהו מצב לא ראוי במשטר דמוקרטי, הואיל ואם אין מקום להטיל צנזורה מכוח תקנות ההגנה, אין מקום גם להפוך את הצנזורה לזרוע האכיפה של צווי איסור הפרסום.
שנית, הצנזורה הצבאית מסוגלת, גם בעידן הדיגיטלי, ליצור החסיה של מידע – וזאת הן באמצעים חוקיים והן באמצעים לבר חוקיים: מעקב אחר האתרים השונים בשעות הבוקר והצהריים של יום שישי מלמד שהאתרים הממוסדים מילאו אחר ההוראות של הצנזורה, ובכלל זה הסירו ידיעות שנגעו לעניין; אתרי הפורומים למיניהם, כמו רוטר, גם הם הסירו קישורים לידיעות בנושא והוגלשים שניסו למצוא מידע לא יכלו להגיע אליו. יש להניח שאנשי הצנזורה הצבאית יצרו קשר ישיר עם מנהלי פורומים ובלוגרים ולא רק עם התקשורת הממוסדת, בדרישה פורמלית שלוותה בשכנוע לא פורמלי ("מדובר בבטחון ילדינו"). בנוסף, הפיצו גורמים צבאיים בקשה לגורמים שונים – למשל, מנהלי פורומים בהתנחלויות, באיחודי ההצלה למיניהם וכו' - לחדול מלעסוק בנושא ברשתות החברתיות ובווטסאפ. מעניין היה לראות שגם בקשה לא פורמלית זאת נחלה הצלחה וניתן היה לראות צנזורה עצמית משמעותית אפילו בקרב המעגלים הקרובים ביותר להתרחשות. בשורה התחתונה, פעילות הצנזורה הצליחה.
שלישית, כפי שכבר קרה בעבר, צנזורה מעוררת ביתר שאת את "רב סרן שמועתי", ובסופו של חשבון נאלץ דובר צה"ל לצאת בהודעה רשמית ולמעשה להפוך את צו איסור הפרסום לחסר משמעות, דווקא בשל החסיית המידע. הלקח הידוע נלמד שוב – ככל שמסתירים יותר, גוברות שמועות השווא והסקרנות, ובסופו של דבר הן עשויות להיות מזיקות יותר מאשר פרסום המידע עצמו.