מאמר דעה

ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-37 | סירוב להצטרף לאמנת איסטנבול

| מאת:

אם ישראל לא תצטרף לאמנה, שנחשבת לאמת המידה המתקדמת ביותר למחויבות מדינות למאבק בתופעת האלימות נגד נשים, ייפגעו משמעותית המאמצים למניעתה.

Photo by Tomer Neuberg/FLASH90

האמנה למניעה ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה היא אמנה בין-לאומית של מועצת אירופה אשר נחתמה בשנת 2011 באיסטנבול. מיום כניסתה לתוקף חתמו עליה יותר מ-40 מדינות ויותר מ-30 מדינות אשררו אותה, בהן צרפת, איטליה וסלובניה. האמנה נועדה להגן על נשים מכל צורה של אלימות על ידי תכנון מדיניות מקיפה להגנה ומניעה של האלימות על כל סוגיה. זאת באמצעות נקיטת שלל כלים ופעולות, לרבות העמדה לדין, תוכניות חינוך למניעת אלימות במסגרות לימודיות, איסוף נתונים ומחקר בנושא, הקצאת משאבים כלכליים, מיסוד שיתוף הפעולה עם ארגוני החברה האזרחית, הכשרת אנשי מקצוע, תמיכה בקורבנות ועוד.

כיום נחשבת אמנה זו בזירה הבין-לאומית לאמת המידה הנרחבת והמתקדמת ביותר למחויבות מדינתית במאבק באלימות נגד נשים (כל מדינות מערב אירופה החברות במועצת אירופה הצטרפו אליה). בשנת 2021, לאחר עבודת מטה נרחבת, הודיע שר המשפטים על הכוונה לצרף את ישראל לאמנה, בצירוף מספר הסתייגויות המבטאות את האינטרסים של מדינת ישראל מחד ואינן פוגמות במחויבות מדינת ישראל למהות האמנה מאידך.

בסעיף 106 להסכמים נקבע כי הממשלה לא תאשר את הצטרפות ישראל לאמנה. זוהי החלטת חסרת כל הצדקה או ביסוס, העלולה לפגוע במאמצים להתמודד באופן אפקטיבי בתופעת האלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. דו"ח מבקר המדינה בנושא "ההתמודדות עם תופעת האלימות בין בני זוג" שפורסם בשנת 2021 הצביע על שורת כשלים בטיפולה של המדינה בתופעת האלימות במשפחה, לרבות היעדר הגדרה בחוק לתופעה, היעדר הכשרת עובדים סוציאליים בתחום וחוסר פעילות מספק לאיתור משפחות בסיכון. הדו"ח מתייחס לאמנת איסטנבול כמקור נורמטיבי ללמוד כיצד להתמודד עם תופעת האלימות במשפחה. אי הצטרפותה של ישראל לאמנה תעיד על היעדר מחויבות של הממשלה להתמודד בכל דרך אפשרית בתופעת האלימות כנגד נשים.