אלימות

בעיצומו של גל אלימות חסר תקדים בחברה הערבית, המדינה ממשיכה להימנע מפעולה אמיתית: במקום לגבש מדיניות כוללת ולשתף פעולה עם ההנהגה המקומית, היא מסייעת לטפח מעגל של עוני, פחד ופשיעה.

רצף מקרי הרצח האחרונים אינם "גל אלימות" רגעי, אלא תוצאה ישירה של קריסת מדיניות ממושכת. ממשלת ישראל הזניחה ביודעין תוכניות לאומיות למאבק בפשיעה, והותירה את אזרחיה – בעיקר בחברה הערבית – חשופים לאלימות מתמשכת ולמשילות מתפוררת.

בעיתוי תמוה במיוחד, דווקא כאשר השירותים שהיא מספקת חיוניים מתמיד ותקציב המשרד לביטחון לאומי הכפיל את עצמו – בוחרת הממשלה לסגור את הרשות לביטחון קהילתי, הגוף היחיד שמתמודד עם בעיות של אלימות וסמים בקהילה. התוצאה? פגיעה בביטחון של כולנו.

לא הדאגה לזהות היהודית של המדינה מניעה את מתנגדיה, אלא דאגה לזהותה הפטריארכלית. מדינה החוגגת 74 שנות עצמאות לא יכולה להפנות עורך למאבק באלימות נגד נשים

אם ישראל לא תצטרף לאמנה, שנחשבת לאמת המידה המתקדמת ביותר למחויבות מדינות למאבק בתופעת האלימות נגד נשים, ייפגעו משמעותית המאמצים למניעתה.