הישמרו מאזהרות על מדרון חלקלק; האינטרס הלאומי הוא הנמכת להבות
תמונת המראה להחלטת עיריית תל אביב למנוע תפילה עם מחיצה עלולה להיות החלטת עיריית ירושלים להסיט את מצעד הגאווה לרחוב צדדי. כחברה ליברלית עלינו לפתח קיבה חזקה ולהכיל פרקטיקות שלא נעימות לחלקנו. לצד הרצון למנוע את המשך המהפכה המשפטית, עלינו לחשוב על היום שאחרי ועל שיקום החברה הישראלית מהריסותיה.
Photo by Itai Ron/Flash90
החלטתה של עיריית תל אביב למנוע בכיכר דיזנגוף את קיומה של תפילת יום כיפור עם מחיצה, היא בעיניי החלטה אומללה. מצערת עוד יותר הכרעת בית המשפט, בשתי ערכאות, שלא להתערב בהחלטת העירייה. אך המצערת מכולן היא הבחירה של מנהיגי המחאה לקשור בין מאבקם המוצדק נגד המהפכה המשפטית לבין הפגנה נגד תפילות בכיכר העיר וניסיון לשבשן. כמי שמשתתף באופן קבוע בהפגנות נגד המהפכה המשפטית עליי לומר בצער לחבריי למחאה: לא זו הדרך.
ההחלטה לא לאפשר בכיכר העיר תפילת יום כיפור עם מחיצה, כמקובל בכל בתי הכנסת המסורתיים בישראל, בעייתית משלושה טעמים. ראשית, היא פוגעת בזכות לחופש הדת. אמנם תפילות רגילות מקומן בבית הכנסת ולא במרחב הציבורי. אולם תפילת המונים מעין זו שמתקיימת ביום כיפור מתקשה להתכנס בתוך מבנה, גדול ככל שיהיה, ולכן מבקשים לקיימה במרחב הפתוח. מניעת תפילה עם מחיצה, כמקובל על פי ההלכה היהודית המסורה מדורי דורות, כמוה כמניעת עצם התפילה מרבים המעוניינים בתל אביב להתפלל ביום הכיפורים ואינם יכולים להידחס בבית כנסת. שנית, היא פוגעת בזכות לשוויון. כיצד ניתן ליישב באופן משכנע בין הטלת האיסור על תפילת יום כיפור עם מחיצה בכיכר דיזנגוף לבין מתן האפשרות למוסלמים להתפלל בהפרדה מגדרית עם מחיצה בפארק צ'ארלס קלור!? שלישית, וזה העיקר, הקביעה של בית המשפט כי הפרדה מגדרית בשעת התפילה היא הדרת נשים בלתי לגיטימית משתלבת בנראטיב רחב יותר שיוצר דה-לגיטימציה עמוקה של הציבור הדתי והמסורתי הפוקד את בתי הכנסת.
ייאמר מיד, הצבת מחיצות בין המינים ללא טעם מספק, כגון הפרדה בתחבורה ציבורית, היא פרקטיקה פסולה שאין להכילה. אך הפרדה מגדרית בשעת התפילה היא אחת הדוגמאות להפרדה שנחשבת לגיטימית. לו הייתה נחשבת פרקטיקה מפלה, מן הראוי היה לאוסרה גם בתוך בית הכנסת. ואם היא מותרת בבית הכנסת, שאף הוא מקום ציבורי, לא יארע אסון אם יחילו אותה באופן חד-פעמי בתפילה הנערכת בכיכר העיר, בשיאו של היום המקודש בשנה, יום הכיפורים.
כמובן שלו הצבת מחיצה בשעת התפילה בכיכר דיזנגוף הייתה כרוכה בכפייה על נשים לעמוד מאחורי מחיצה נגד רצונן, או בהגבלת חופש התנועה של נשים במדרכה מרכזית, מן הראוי היה להתנגד לכך בכל תוקף. אך זה לא המצב בסוגיית המחיצה בתפילה בכיכר דיזנגוף. תל אביבים המעוניינים להתפלל בלא הפרדה, וכל שכן אם מעוניינים שלא להתפלל כלל, יכולים לעשות כרצונם מבלי שהמחיצה נמצאת בטווח ראייתם. כמו כן, קשה להשתכנע כי הדבר שבאמת מטריד את מתנגדי המחיצה הוא חופש התנועה של מי שמעוניינת לעבור בדיוק באותה השעה באמצע הכיכר, שהרי אין מדובר בחסימה של נתיב תנועה מרכזי, וודאי לא לאורך זמן ממושך.
מכלול סיבות אלה מחזק את המסקנה, כי כאן לא מונחות על כפות המאזניים שאלות משפטיות קלאסיות של איזונים בין חופש הדת, חופש התנועה וזכויות נשים, אלא אנו מוצאים עצמנו שלא בטובתנו בתוך מלחמה כוללת שבה כולנו נקראים לבחור צד: דתיים מול חילונים, יהודים מול דמוקרטים. זו התוצאה של המהפכה המשפטית שהתרגשה עלינו מאז הקמת הממשלה החדשה ואשר העירה את כל השדים מרבצם. בשנים עברו התפילות ההמוניות שהיו בכיכר דיזנגוף ובמקומות אחרים התקבלו בשלווה ואף אחד לא חש מאוים על ידן. אולם השנה איבדנו את היכולת להחזיק עמדות מורכבות, סובלניות ורב-ממדיות, אלא הכל חשים הכרח להשתבץ בעמדות לעומתיות וקוטביות שלא יכולות להכיל האחת את רעותה. הקצנה מזינה הקצנה והמרכז המאוזן והמורכב יוצא נפסד.
כמובן שברקע הדברים עומד החשש של תל אביבים רבים כי התפילה ההמונית בכיכר דיזנגוף אינה אלא שלב ראשון בתכנית הכוללת של תנועת "ראש יהודי", שארגנה את התפילה בדיזנגוף, להחזרה בתשובה של תל אביב כולה. אף שאין לזלזל בחשש זה (תנועת "ראש יהודי" לא טורחת להסתיר את שאיפותיה), כדאי שנימנע מלנהל את הקונפליקטים הציבוריים שלנו באמצעות טיעוני "מדרון חלקלק", אשר עובדים לשני הכיוונים. מן העבר האחד, יהיו שיטענו כי היום "ראש יהודי" מבקשים תפילה חד-פעמית עם מחיצה ומחר יפעלו להצבת מחיצה באוטובוסים. ומן העבר השני יטענו כי היום בית המשפט אוסר תפילה עם מחיצה בכיכר דיזנגוף ומחר יגביל תפילה עם מחיצה בבתי הכנסת. טיעוני מדרון חלקלק גורמים לנו פעמים רבות להיות מנוהלים בידי הפחדים העמוקים שלנו מפני הזולת. הישענות על טיעונים מעין אלה היא אסטרטגיה גרועה, לא משום שהמדרון החלקלק אינו כאן, אלא משום שהאינטרס הלאומי שלנו הוא לפעול לאיחוי השברים החברתיים ולהנמכת הלהבות.
אין ספק כי עבור תל אביבים חילוניים רבים, קיומה של תפילת נעילה המונית בכיכר דיזנגוף בהפרדה היא מראה לא קל לעיכול. כך למשל, חברת הכנסת מרב מיכאלי אמרה כי זוהי "תקיעת אצבע בעין של הציבור הליברלי". אולם בחברה ליברלית עלינו לפתח קיבה חזקה ולהכיל גם פרקטיקות שלא נעימות לחלקנו. הרי תמונת המראה של החלטת עיריית תל אביב עלולה להיות, למשל, החלטה עתידית של עיריית ירושלים להסיט את נתיב מצעד הגאווה לרחובות צדדיים, כי זוהי "תקיעת אצבע בעין של הציבור הדתי". שאלה מורכבת היא אילו עניינים ראוי להותיר להסדרה של הרשות המקומית, ואלו עניינים ראויים להגנה כעניין חוקתי. מוזרה הקלות שבה בית המשפט שייך את הצורך להסדיר את גבולות חופש הדת והתפילה לקטגוריה הראשונה, והפקיד שאלה סבוכה זו בידי עיריית תל אביב.
המהפכה המשפטית הצליחה להעיר את כל הפחדים הקמאיים שלנו שהיו רדומים בעמקי התודעה, והיא מאיימת עתה לקרוע אותנו לגזרים. לצד הרצון למנוע את המשך המהפכה המשפטית, עלינו לחשוב גם על היום שאחרי, כיצד נשקם את החברה הישראלית מהריסותיה ונלמד מחדש לחיות יחדיו, תוך התמודדות מורכבת עם הקונפליקטים הפנימיים של החברה הישראלית שהדחקנו את פתרונם. אנו זקוקים למנהיגות אחראית וחכמה שתפעל למציאת פתרונות מורכבים ומאוזנים, לא למנהיגות פירומנית, "צודקת בכל מחיר", שתתפתה לשפוך עוד דלק על הבערה שכבר חורכת אותנו.
המאמר פורסם לראשונה ב"מעריב"