דמוקרטיה חלולה וההגנות מפניה במשטר פרלמנטרי
יותר מהכול, חזרתו של טראמפ לבית הלבן מעידה על המשבר העמוק של הדמוקרטיה הליברלית, שהופכת לדמוקרטיה חלולה, ולא רק בארה"ב. העובדה שבישראל נהוג משטר פרלמנטרי ולא נשיאותי יכולה להגן על הדמוקרטיה מפני ריכוז של מוקדי הכוח באדם אחד, אבל בסופו של דבר מי שיצטרכו להגן על הדמוקרטיה באשר היא הם האזרחים

תמונה: ויקיפדיה
הקאמבק של טראמפ לבית הלבן משמעותי אפילו יותר מהניצחון המפתיע הראשון שלו.
אבל יותר משהוא מבטא תמיכה בו, הקאמבק הזה משקף אי נחת של הציבור מהמשטר הדמוקרטי כפי שהוא. אמנם ברוב המדינות הדמוקרטיות כשנשאל הציבור איזוהי שיטת המשטר המועדפת הדמוקרטיה עדיין זוכה לתמיכה הגדולה ביותר, אך מטבע הלשון "דמוקרטיה" ששולטת כיום בשיח הציבורי מתייחסת בעיקר למה שניתן לכנות דמוקרטיה חלולה. כלומר דמוקרטיה שהעיקרון היחיד השולט בה הוא שלטון הרוב, ושההיבטים המהותיים של דמוקרטיה: זכויות אדם וזכויות מיעוטים – כל אלה נדחקים בשם העקרונות הפרוצדורליים וכוחו של הרוב.
המשטר הדמוקרטי, הן בגרסתו הנשיאותית והן הפרלמנטרית, אינו מתפקד עוד. ראו את הכאוס הפוליטי-חוקתי המתרחש במדינות רבות כיום, החל מצרפת וכלה בדרום קוריאה. הציבור איבד אמון במוסדות. סיבת המוות העיקרית של הדמוקרטיה היא קיטוב קיצוני של החברה והעמדות, המתודלק על ידי מנהיגים פופוליסטיים, הגוזרים קופון אלקטורלי מהפיכת כל מה שהוא "אחר" לאויב. אלה משתמשים באשראי האלקטורלי, כדי להזין מטבעות לשון שהתרוקנו מתוכן כמו "רצון העם", "הרוב קבע" ו"זה לא אסור על פי החוקה". עם האשראי הזה הם פונים להסרת המכשולים העומדים בדרכם – בראש ובראשונה מוסדות המשפט העצמאיים והבלתי התלויים, שומרי הסף, אנשי המקצוע בשירות הציבורי, וכמובן – מוסדות הרוח החופשית – האקדמיה, התקשורת, החברה האזרחית, המדעים והאומנויות. הם לומדים להפוך את המוסדות לשכירי החרב שלהם, כמו גם את הרשתות החברתיות. כמו שמראים זיבלאט ולויצקי, מנהיגים אוטוריטריים אינם הורסים את המוסדות, הם משתלטים עליהם, הם משתמשים בהם לטובת עצמם. למה להגביל את בית המשפט העליון אם אפשר פשוט למנות את השופטים בו? למה לסגור את הרשת החברתית אם אפשר פשוט לקנות אותה ולשלוט בה? כך, צעד אחר צעד, מתרוקנת הדמוקרטיה המהותית, ובאמצעות כללי המשחק הדמוקרטיים – היא הופכת לדמוקרטיה חלולה.
האמירה של טראמפ שהוא עומד להיות דיקטטור ב 24 השעות הראשונות לשהותו בבית הלבן מעוררת דאגה, וגם את השאלה הבלתי נמנעת כיצד ניתן להגן על הדמוקרטיה מפני מה שהיא עצמה מאפשרת – היבחרות של מי שמצהיר כי הוא עומד להשתמש באמצעים לא דמוקרטיים כנגד הדמוקרטיה עצמה.
לנוכח השינויים בוושינגטון אנחנו צריכים להודות על כך שישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית ולא נשיאותית. במקום מערכת של איזונים ובלמים, הנשיא טראמפ שולט כמעט בכל מוקדי הכוח, ויכול לעשות בהם כברצונו. נכון שעדיין יש כמה איים דמוקרטיים שגם טראמפ אינו יכול להם: החוקה והמבנה הפדרלי, כפי שמסביר המשפטן טום גינזבורג, אך מינוי שופטים נוספים כבר יסלול לטראמפ את הדרך לקעקע גם את ההגנות הללו.
בדמוקרטיה פרלמנטרית הכוח בידי ראש הממשלה נבנה נדבך על נדבך. המפלגות, הכנסת ובעיקר האופוזיציה וההכרח להקים ממשלה קואליציונית משמשות בולמי זעזועים, ונוגדנים לריכוז הכוח. בדמוקרטיה פרלמנטרית, בשונה מדמוקרטיה נשיאותית, אפשר בקלות יחסית להחליף ממשלה, ואפילו לא חייבים לערוך לשם כך בחירות חדשות. הצבעת אי אמון (או נכון יותר אמון במועמד חלופי) על ידי 61 חברי כנסת יכולה לשים קץ באבחה לשלטונה של הממשלה, בן לילה. מה שלא יכול להתרחש במשטר נשיאותי, שבו למעט המקרה הנדיר של הדחה, האזרחים תקועים עם הנשיא למשך כל תקופת כהונתו.
יש דמוקרטיות פרלמנטריות שבהן בעלי תפקידים נבחרים כמו הנשיא הטקסי יכולים להפעיל סמכויות כמו עיכוב חקיקה לא חוקתית מעוררת מחלוקת או אי אישור של מינוי בלתי ראוי לתפקיד שר. סמכויות כאלה עשויות גם בעיתות קיצון לשמש מנגנון הגנה על הדמוקרטיה. לנשיא בישראל אין סמכויות כאלה.
מאפיין נוסף הוא שירות ציבורי מקצועי. בשונה מהנוהג בשיטה הנשיאותית לפיו הנשיא הנבחר זוכה בשלל, ויכול להחליף את כל השדרה של משרתי הציבור, במדינות שבהן נהוגה דמוקרטיה פרלמנטרית יש גם שירות ציבורי מקצועי, שהוא נאמן הציבור, ללא תלות בזהות המנהיגות הפוליטית. אמנם אנו עדים כמעט מדי יום ביומו לניסיון לעשות פוליטיזציה מוחלטת של השירות הציבורי, אולם המלחמה על כל מינוי ומינוי שיהיה ראוי ותקין, וההגנה על שומרי הסף, הן קרש ההצלה שבה נאחזת בינתיים הדמוקרטיה הישראלית.
אולם לא משנה באיזו גרסה של הדמוקרטיה מדובר, נשיאותית או פרלמנטרית, מי שבסופו של יום מגן על הדמוקרטיה הם האזרחים. אמירה נדושה אך אין נכונה ממנה. לנוכח מהלכים של ריקון הדמוקרטיה מתוכן מתרחש לא פעם תהליך מקביל של "חוסר אונים אזרחי". זהו תהליך מסוכן במיוחד משום שהוא חותר תחת הליבה של משטר דמוקרטי: היותו משטר של אזרחים פעילים ומשתתפים. אם אזרחים, נבחרי ומשרתי ציבור מרגישים שהיאוש והפחד משתלטים עליהם, אז יש סיכוי שהם כבר אינם חיים בדמוקרטיה.