אנחנו יותר מאוחדים ממה שנדמה לנו – והגיע הזמן שההנהגה שלנו תלך בעקבותינו

Photo by Yonatan Sindel/Flash90

למי שמתבונן מבחוץ – ואף לרבים מאיתנו שחיים כאן – ישראל עלולה להיראות מפולגת מתמיד. הכנסת חצויה על פי קווים מפלגתיים כך שאפילו סביב חוקים הגיוניים ונטולי מטען פוליטי כמעט שאין שיתוף פעולה משני עברי המתרס; כמעט כל מינוי ציבורי – בין אם מדובר בנציב תלונות הציבור על השופטים ובין אם בחברי מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – מתבצע לא מתוך רצון לקדם אנשי מקצוע או מדיניות ראויה, אלא מתוך מוטיבציה להצבת "חיילים נאמנים" כאשר שאלת הכישורים וההתאמה לתפקיד נזנחת; וכל זה מתגמד לעומת המחלוקות סביב הניסיונות המסוכנים להדיח את היועצת המשפטית לממשלה ואת ראש השב"כ, בנימוק של "אובדן אמון" כאשר בפועל מרמזים על מחסור "בנאמנות אישית".

אולם אם נביט לעומק, ניווכח שבנושאים רבים הנמצאים בראש סדר היום, החברה הישראלית דווקא מאוחדת יותר מאי פעם. שיעור גבוה מקרב הישראלים, שעדיין מתקשים להתאושש ממתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, דורשים מההנהגה הביטחונית והפוליטית לקבל אחריות ולפנות את מקומה. 58% מהציבור חושבים שעל הדרג הצבאי להתפטר בלי קשר לדרג המדיני; 72% חושבים שעל ראש הממשלה לקבל אחריות ולהתפטר עתה או בתום המלחמה. 65% מהציבור גם תומכים בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את האירועים לעומק, תאתר את האחראים ותבטיח כי יופקו לקחים.

גם בסוגיית הלחימה בעזה ישנה תמימות דעים רחבה: רוב הציבור מאמין ששחרור החטופים צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות גם במחיר קבלת החלטות קשות כמו עצירת המלחמה ודחיית מימוש היעד של הפלת חמאס, נסיגה משטחים ברצועה או שחרור מחבלים עם דם על הידיים.

אמנם אין לנו תשובה אחידה לשאלה מה צריך לקרות "ביום שאחרי", אבל ישנה הסכמה רחבה כי הענקת סמכויות של מדינה עצמאית לתושבי עזה מסוכנת מדי, ובמקביל ישנה גם התנגדות רחבה לכיבוש מחודש של הרצועה והקמת יישובים יהודיים בשטחה.

כך גם בנושאי פנים: חידוש הלחימה בעזה הוביל לגיוס מחודש של חיילי מילואים, שחלקם נקראים לשרת בפעם הרביעית ואף החמישית ומצופה מהם לעזוב שוב משפחות ועסקים. האנשים שמשאירים הכול מאחור ונענים לקריאה מוכנים אמנם לשאת בנטל הכבד כדי להבטיח את ביטחון משפחותיהם, אך הסקרים מגלים שרוב הציבור אינו מוכן עוד להשלים עם כך שישנם מגזרים שלמים שאינם שותפים למאמץ.

כ-70% מהיהודים בישראל סבורים כי הגיע הזמן שגם הגברים החרדים יתגייסו לצה"ל, ישאו בנטל ויתרמו למדינה כמו כל שאר האזרחים.

ולמרות זאת, הממשלה אינה מנצלת את התמיכה הציבורית הרחבה כדי לתקן את העיוות ההיסטורי של הפטור הגורף לחרדים, אלא מקדמת חקיקה שתנציח את המצב הקיים. במקום להתמקד בנושאים שסביבם יש קונצנזוס – חוק גיוס הוגן, שיקום היישובים בצפון ובדרום וחיזוק הכלכלה הישראלית לקראת ימים קשים שעוד נכונו לנו – המנהיגות שלנו מחזירה לשולחן את המהלכים השנויים במחלוקת שקרעו אותנו מבפנים לפני המלחמה.

רק 29% מהציבור תמכו לאחרונה בשינוי הוועדה לבחירת שופטים, שיגרום לפוליטיזציה של מערכת המשפט כולה. רק 8% חושבים שזה צריך להיות סדר העדיפויות של הממשלה בתקופה הנוכחית.

לפני שבעים ושבע שנים, החותמים על מגילת העצמאות השאירו לנו "מפת דרכים": מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית שתשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות.

עלינו לקדם מסגרת חוקתית שתושתת על ערכי מגילת העצמאות – מהלך הזוכה לתמיכת למעלה מ-70% מהציבור. חוקה מוסכמת תייצב את כללי המשחק הדמוקרטיים, תחזק את שלטון החוק ותמנע מצב שבו נבחרי ציבור יהיו מעל לחוק. ניתן להשלים מהלך כזה בקידום תיקונים בשיטת הבחירות כך שנחזק את יציבות הממשלה ואת האפקטיביות שלה.

במהלך השנה וחצי הקרובות צפויות להתקיים בחירות, ובהן תינתן לאזרחי ישראל הזדמנות לבטא את עמדותיהם ולהשפיע. זוהי הזדמנות למפלגות להציג בפני הציבור מצעים ברורים שיכללו סדרי עדיפויות ותוכניות מעשיות לשינוי. זוהי גם הזדמנות עבורנו, האזרחים, לבחור הנהגה שתדע לאתר ולבנות מכנים משותפים, לחזק את הבטחון תוך ביסוס בריתות אזוריות, לשקם את המערכת הפוליטית ולהוביל ליצירת חוזה חברתי חדש ומשופר לכל אזרחי ישראל.