הדחת יולי אדלשטיין: מתי ואיך מדיחים יו"ר ועדה בכנסת

Photo by Yonatan Sindel/Flash90

סיעת הליכוד עומדת להדיח את ח"כ יולי אדלשטיין מתפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עקב חילוקי הדעות בנוגע לחוק הגיוס, שהובילו לפרישת הסיעות החרדיות מהממשלה.  על רקע זה עולה מחדש הדיון במנגנון החוקי המאפשר את החלפתו של יושב ראש מכהן של ועדה בכנסת. אף שלא נדיר שיושבי ראש של ועדות בכנסת מתחלפים במהלך הקדנציה, לרוב החילופים נעשים משיקולים אישיים (לדוגמה עזיבה של החיים הפוליטיים) או בעקבות שינויים בהרכב הממשלה. לעומת זאת, החלפת יו"ר ועדה כסנקציה, צעד ענישתי – בשל התנגדותו לקו הממשלה או לאי-קידום מדיניות מסוימת – קרתה בפעם האחרונה לפני 18 שנה. מדובר אפוא במנגנון נדיר ביותר.

סקירה זו בוחנת את המסגרת המשפטית להחלפת יו"ר ועדה, את המקרים הרלוונטיים מהעבר, ואת משמעותם בהקשר הפוליטי הנוכחי. אך קודם חשוב להדגיש שהסקירה עוסקת רק בהליך ההדחה, ולא בשאלה כיצד תשפיע הדחתו של אדלשטיין על הליך חקיקת חוק הגיוס או על עמדת בגץ כלפיו (ועל פניו אין לשלול שהדבר אכן ישפיע).

תפקיד יושב ראש ועדה שונה במהותו מתפקידו של חבר ועדה רגיל. יו"ר הוועדה הוא הגורם שמנהל את ישיבות הוועדה בפועל: הוא קובע את סדר היום, מזמן את נציגי הממשלה והציבור לדיונים, ומנהל את הדיונים עצמם. ללא יו"ר ועדה – אין למעשה ועדה (כפי שקרה בכנסת הקודמת, אז סירבה האופוזיציה למנות יו"ר לוועדה לענייני ביקורת המדינה – והוועדה לא תפקדה כלל). בעוד שלסיעות יש חופש פעולה נרחב לקבוע מי מבין חברי הכנסת מטעמן יתמנה כחבר ועדה מסוימת,  ואף להחליפו בקלות במהלך הקדנציה (בין היתר בתור סנקציה), שכן המושב בוועדות הכנסת שייך לסיעות, הסמכות להחליף יו"ר ועדה נתונה לפרוצדורה פורמלית ומורכבת יותר.

מינוי יושב ראש ועדה נעשה באופן אישי ובהליך דו-שלבי, המוסדר בתקנון הכנסת. ראשית, ועדת הכנסת ממליצה על חבר כנסת מסוים לכהן כיו"ר ועדה מסוימת. לאחר מכן, יו"ר ועדת הכנסת מזמן את הוועדה הרלוונטית (למשל, ועדת החוץ והביטחון) כדי שתצביע על המינוי של היו"ר בהתאם להמלצת ועדת הכנסת (תקנון הכנסת, סעיף 106(א)(1)). באופן דומה, גם סיום כהונתו של יו"ר ועדה כרוך בהליך דו-שלבי: ועדת הכנסת צריכה להמליץ על יושב ראש חדש לוועדה, ולאחר מכן, יו"ר ועדת הכנסת (ולא יו"ר הוועדה היוצא) מכנס את הוועדה הרלוונטית להצבעה על החלפת היו"ר בהתאם להמלצה זו. מנגנון ההדחה לא מצוין באופן מפורש בתקנון הכנסת, אך הוא המנגנון הנהוג מאז שהופעל ב-2007 לצורך הדחת יו"ר ועדת הכספים דאז, יעקב ליצמן. מנגנון זה גם עבר את המבחן המשפטי לאחר שבג"צ דחה את עתירתו של ליצמן כנגד הדחתו מראשות הוועדה. כלומר, לא די בהחלטת הסיעה או מי ממנהיגיה: החלפת יו"ר ועדה מחייבת תהליך פורמלי בתוך הכנסת, המעוגן בתקנון ומחייב רוב בוועדות הרלוונטיות.

במקרה של סיעת הליכוד, קיים הליך פנימי מוקדם שמתבצע בתוך הסיעה עוד לפני הפעלת המנגנון הפרלמנטרי להחלפת יו"ר ועדה. לפי תקנון הליכוד, הסיעה עצמה היא שקובעת את זהות נציגיה לתפקידים בכירים בכנסת, לרבות יושבי ראש ועדות (תקנון הליכוד, סעיף 138(ב)). לכן, החלפתו של ח"כ יולי אדלשטיין בתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון צפויה לכלול שלושה שלבים: תחילה תתקבל החלטה בסיעה על מועמד מחליף, לאחר מכן ועדת הכנסת תידרש להמליץ עליו רשמית, ולבסוף תכונס ועדת החוץ והביטחון כדי להצביע על המינוי בהתאם להמלצה. הן בוועדת הכנסת והן בוועדת חוץ וביטחון השלמת התהליך יהיה תלוי בהשגת רוב להשלמתו. כיום בוועדת החוץ והביטחון, לא כולל יו"ר הוועדה, מכהנים שבעה חברי כנסת מטעם סיעות הקואליציה, שבעה חברי כנסת מטעם סיעות האופוזיציה ושני חברי כנסת מהסיעות החרדיות שפרשו לאחרונה מהקואליציה (ינון אזולאי מש"ס וישראל אייכלר מיהדות התורה). בועדת הכנסת, בנוסף ליו"ר הוועדה מטעם סיעת הליכוד, מכהנים שבעה חברי כנסת מטעם סיעות הקואליציה, שישה חברי כנסת מטעם סיעות האופוזיציה וחבר כנסת אחד מטעם ש"ס. מאחר שפגרת הקיץ של הכנסת צפויה להתחיל ביום ראשון, 27 ביולי 2025, ייתכן שייווצר קושי להשלים את ההליך כולו לפני הפגרה. עם זאת, ועדות הכנסת ממשיכות לפעול גם במהלך הפגרה, ולכן אין מניעה פורמלית להשלמת ההליך לאחר היציאה לפגרת הקיץ.

הדחת יו"ר מכהן של אחת מוועדות הכנסת התרחשה ככל הידוע רק בשני מקרים. ב-2007 הודח יו"ר ועדת הכספים יעקב ליצמן מסיעת יהדות התורה, מכיוון שהליך צירוף יהדות התורה לממשלה לא הושלם, כך שהתפקיד של ראשות הוועדה הובטח בתם המו"מ הקואליציוני לסיעת ישראל ביתנו, שהייתה שותפה לקואליציה. בהתאם לכך, במקומו של ליצמן מונה לראשות הוועדה ח"כ סטס מיסז'ניקוב. ב-1988 הודח יו"ר ועדת הכנסת ח"כ מיכאל רייסר מהליכוד בשל סירובו לקדם הצעת חוק.

המקרה האחרון שבו עלתה לדיון אפשרות להדחת יושב ראש ועדה התרחש בשנת 2020. ח"כ יפעת שאשא-ביטון מהליכוד, שכיהנה אז כיו"ר הוועדה המיוחדת לענייני נגיף הקורונה, הצביעה בדיוני הוועדה בניגוד לעמדת הממשלה, בין היתר נגד ההחלטה הממשלתית לסגור חדרי הכושר – מה שהביא להפלת ההצעות. בעקבות זאת, יו"ר הקואליציה דאז, ח"כ מיקי זוהר, ביקש להפעיל סנקציות משמעתיות נגד שאשא-ביטון, ולפעול להעברת תפקידה כיו"ר הוועדה. עם זאת, המהלך לא יצא לפועל, שכן שותפות קואליציוניות אחרות לא תמכו בהדחתה, ולכן לא היה סיכוי לגבש רוב בוועדות הרלוונטיות ולהשלים את התהליך. במקום זאת, במסגרת תיקוני "חוק הקורונה הגדול", הועברה הסמכות לאשר את החלטות הממשלה בנושאי הקורונה מארגון מרכזי אחד (הוועדה בראשות שאשא-ביטון) לארבע מוועדות הכנסת הקבועות.¹ במקרה הנוכחי של הדחת יולי אדלשטיין מתפקידו כיו"ר ועדת חוץ וביטחון, מסתמן כי יהיה ניתן לגבש רוב להשלמת המהלך, בכפוף להחלטת הסיעות החרדיות בנושא.

מקרה דומה נוסף התרחש בשנת 2010, כאשר ח"כ דניאל בן סימון מסיעת העבודה נדרש, טרם מינויו ליו"ר ועדת העלייה והקליטה, לחתום על התחייבות להצביע בהתאם לעמדת הממשלה בכל נושא. בן סימון סירב, ובעקבות זאת הקואליציה מנעה את אישור מינויו לראשות הוועדה בוועדת הכנסת.