שלושים שנה אחרי הרצח: האם למדנו לנהל מחלוקות בלי לשנוא?
שלושים שנה חלפו מאז הרצח שהרעיד את יסודות הדמוקרטיה הישראלית, אך נדמה שהחברה הישראלית עדיין מתקשה להפנים את הלקח. הקיטוב, ההסתה וההיעדר של שיח ממלכתי ממשיכים לאיים על המרקם המשותף שלנו. ובכל זאת, הרגעים של סולידריות לאומית שנגלו מאז השבעה באוקטובר מוכיחים שיש תקווה – אם רק נבחר להקשיב, לשתף פעולה ולבנות יחד שפה דמוקרטית חדשה
שלושים שנה עברו מאז הרצח שהרעיד את יסודות הדמוקרטיה הישראלית. רצח ראש הממשלה יצחק רבין לא היה רק מתקפה על אדם, אלא על הרעיון של הכרעה פוליטית בדרכים דמוקרטיות. הוא היה תמרור אזהרה אדום, כזה שהתרענו מפניו, אך נדמה שהחברה הישראלית עדיין מתקשה להפנים את מלוא משמעותו.
הקיטוב שהוביל אז לשנאה, להסרת רסן, ולבסוף לאלימות — לא נעלם. הוא שינה צורה. כיום, החברה הישראלית מקוטבת לא פחות, אולי אף יותר. היום, יותר אפילו מאשר עם קום המדינה, אנו שקועים במאבק על דמותה של המדינה: מהותה של הדמוקרטיה, גבולות הכוח של הממשלה, מעמדה של מערכת המשפט ושומרי הסף, ומשמעותן של חובות אזרחיות בחברה הישראלית.
הוויכוחים הללו הם לגיטימיים ואף חיוניים, אבל האופן שבו אנו מנהלים אותם הוא שקובע אם נשרוד כחברה אחת או נתרסק לתוך עצמנו.
השנתיים האחרונות המחישו זאת בעוצמה רבה. לצד הטרגדיה של מתקפת השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה ראינו את כוחה של הסולידריות הישראלית כשהיא מתעוררת: אזרחים מכל המגזרים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל, התגייסו יחד לסייע, להציל, לבנות מחדש. הרגע הזה הראה לנו שלא אבד הסיכוי. מתחת למחלוקת הפוליטית, יש עדיין רצון עמוק לשותפות. אבל במקביל אנו עדים לתהליך של קיטוב של כל סוגיה וסוגיה על סדר היום, פוליטיזציה מוחלטת של המרחב הציבורי, מבלי יכולת לשאת עמדות מורכבות, וללא תפיסה משותפת של מהי ממלכתיות.
המשבר סביב ההפיכה המשטרית חידד עוד יותר את השאלה כיצד ניתן לנהל מחלוקת עקרונית מבלי לכרסם ביסודות הדמוקרטיה עצמה. דמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב, אלא גם הגנה על זכויות המיעוט, על חופש הביטוי, ועל מערכת איזונים ובלמים שמונעת ריכוז כוח מסוכן מדי בידי צד אחד.
אבל לא פחות מכך, דמוקרטיה היא תרבות, היא היכולת להקשיב, להכיר בלגיטימיות של היריב, להבין שגם מי שחושב אחרת פועל מתוך אהבה לאותה מדינה.
במאמר שכתבתי לפני עשור, במלאת עשרים שנה לרצח רבין, טענתי שעלינו לעצב “חזון דמוקרטי משותף לחברה אזרחית מקוטבת”. היום אני מבין עד כמה החזון הזה דחוף. בלי חינוך אזרחי שמלמד לא רק זכויות אלא גם אחריות; בלי הנהגה שמעדיפה פיוס על פני הסתה; ובלי תקשורת שמקדמת שיח מורכב ולא רק גזענות ולייקים, לא נוכל לעמוד באתגרי הביטחון, הכלכלה והחיים המשותפים שמציבה בפנינו המציאות הישראלית. דווקא מתוך הטראומה של השבעה באוקטובר אנחנו יכולים להצמיח תקווה לחיים משותפים.
שלושים שנה אחרי רצח רבין, השאלה איננה אם נזכור אלא אם נלמד הלקח. אם נבין שהוויכוח הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אך השנאה היא רעל בנשמתה. ישראל זקוקה לא רק לזיכרון של רבין, אלא לרוח של רבין, לאומץ שלו לשינוי, לתקווה ולשלום.
יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה
