האם האזרח מספר אחת יחון את הנאשם מספר אחת?
בקשת החנינה שהגיש ראש הממשלה בעוד משפטו מתנהל מציבה את נשיא המדינה בפני דילמה ראשונה מסוגה: האם לסטות מהנוהג לפיו חנינה ניתנת רק לאחר סיום ההליך המשפטי. החלטתו בנושא עלולה להשפיע לא רק על היחסים בין הרשויות, אלא גם על האופן שבו הציבור מבין את מוסד החנינה ואת עקרונות שלטון החוק והשוויון בפניו
Photo by Arie Leib Abrams/Flash90
הבקשה שהגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא המדינה לחנינה - בעוד משפטו עדיין מתנהל - מציבה את הנשיא, הרשות החומלת שיש בידיו את סמכות החנינה, בדילמה שאף נשיא לא עמד בפניה לפניו.
לפי חוק יסוד: נשיא המדינה, סמכות החנינה רחבה במיוחד. הנשיא רשאי לחון, לבטל עונשים או להקל בהם. לאורך השנים התגבשה פרקטיקה ברורה: החנינות ניתנות לאחר סיום ההליך המשפטי, והן מבוססות בדרך כלל על נסיבות אישיות חריגות, מצב בריאותי, טענות של שיקום או עוול שנוצר כתוצאה מנסיבות שהשתנו במהלך הזמן. מנגנון החנינה איננו חלופה למשפט. החנינה נועדה לאפשר מחילה, תיקון או שיקום – לא לבחון אשמה או חפות. חנינה מלאה אף מוחקת את ההרשעה והרישום הפלילי, אך אין בכך כדי לבטל את עצם קיומו של פסק הדין שהתקבל. במילים אחרות: החנינה היא אקט של חסד ולא של זיכוי.
בקשתו של נתניהו חריגה בכל מובן: בקשת חנינה של נאשם לפני הכרעה, ובפרט נאשם שמכהן כראש ממשלה, יוצרת מצב יוצא דופן שמערער את היחסים בין הרשויות, ואת המשמעות של שלטון החוק ושוויון בפני החוק. אמת שסמכות החנינה רחבה, ואין איסור חוקי מפורש להעניק חנינה בטרם התקבל פסק דין סופי, אולם הנוהג המקובל שבו החנינה אפשרית רק אחרי שבית המשפט אמר את דברו נועד להבחין בין הליך משפטי הנתון בידי רשויות אכיפת החוק ובית המשפט לבין הליך החנינה שהוא הליך ייחודי שבו מעורבים שיקולים מטעמים אחרים.
התקדים הידוע שמוזכר בהקשר זה הוא פרשת קו 300. שם, הנשיא חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי, העניק חנינה לאנשי השב"כ לפני שהועמדו לדין. אך מדובר בנסיבות קיצוניות: פרשה ביטחונית מסועפת, טענות של חשיפת סודות מדינה, ולחץ ממערכת הביטחון ומדרג מדיני. גם אז, ההחלטה הייתה שנויה במחלוקת.
ומה לגבי הודאה באשמה? בבקשתו של נתניהו אין הודאה באשמה, ואף ההפך מכך. אמנם אין בחוק דרישה להודאה באשמה כתנאי לחנינה, כשם שאין החוק קובע תנאים אחרים לחנינה. עם זאת, עבריין שאינו מודה באשמה, אינו לוקח אחריות על מעשיו ומתחרט עליהם - סביר שסיכוייו לקבל חנינה פחותים.
לגבי התניה של החנינה בפרישה מהחיים הפוליטיים: נראה שלא זה המקרה. לפי בקשת החנינה של נתניהו היא נועדה דווקא לאפשר לו להיות מעורב ביתר שאת בחיים הפוליטיים. בשיח הציבורי יש רמיזות כאילו מדובר בעסקה פוליטית – חנינה תמורת הפסקת הרדיפה אחרי בית המשפט, אולי גם הורדת הלהבות בכיוונה של היועצת המשפטית לממשלה, ואולי גם תמורת הסכמה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. דיל פוליטי שכזה עלול להכתים גם את גורמי אכיפת החוק שהגנתם נקנתה במחיר נזיד חנינה וגם את ועדת החקירה הממלכתית לכשתקום.
הרצוג עומד מול החלטה חסרת תקדים, ובקשת החנינה מטילה אותו ללבה הבוערת של המציאות הפוליטית. הדילמה שלו היא משולשת: מבחינה משפטית, קבלת החנינה תהיה התערבות בהליך המשפטי וסטיה מהנוהג לפיו החנינה היא רק אחרי הרשעה; מבחינת היחסים ביו הרשויות, החלטה כזו תערער את מארג היחסים ביניהן: היא תהפוך את ראש הממשלה לחסין מפני מערכת המשפט, את הנשיא כעומד מעל למשפט, ואולי בעסקת קומבינציה - תבטיח הפסקת אש לבית המשפט. ואולם ההיבט השלישי החשוב מכל הוא מה המסר שחנינה כזו תעביר לציבור לגבי שלטון החוק והשוויון בפני החוק. לכן, על אף שבקשת החנינה היא אישית, היא תשפיע לא רק על גורלו של נתניהו אלא על גורלה של המדינה.
פורסם לראשונה בישראל היום
