קיצוץ בתוכנית החומש יפגע במאבק בפשיעה בחברה הערבית

Photo by Yonatan Sindel/Flash90

במחטף, מבלי שהנושא יופיע בסדר היום, החליטה הממשלה לקצץ 220.7 מיליון ₪ מתוכנית החומש לחברה הערבית ולהסיט אותם לטובת פעילות משטרת ישראל, ולראשונה גם לשירות הביטחון הכללי, כביכול כדי להילחם באלימות הגואה. אלא שבחינה מדוקדקת של מקורות התקציב, של אופן ההסטה ושל השלכותיה מלמדת כי אין מדובר בתיקון טכני או בשינוי סדרי עדיפויות נקודתי, אלא במהלך רחב החותר תחת ההיגיון האסטרטגי שעליו נשענה החלטה 550 מלכתחילה.

החלטה 550 נועדה לצמצום פערים בחברה הערבית ולא הייתה אמורה להיות מענה לאלימות ופשיעה. אלא שגם אם צמצום פערים בחינוך, בתעסוקה, בתכנון, בשירותים הציבוריים ובחוסן הקהילתי הוא אכן בראש ובראשונה יעד אזרחי ודמוקרטי הנוגע לשוויון וליכולתם של אזרחים לממש זכויות והזדמנויות, השקעה עקבית בכל אלה משפיעה בטווח הבינוני והארוך גם על רמות פשיעה ואלימות.

אמנם ההצעה המקורית לקצץ כ-3 מיליארד ₪ מתקציב התוכנית נדחתה, ובסופו של דבר הוחלט לקצץ "רק" 200 מיליון ₪, אבל גם הסכום הזה קריטי לקיומה של התוכנית. מדובר בכספים חיוניים שיועדו במפורש לצמצום פערים. הפחתת התקציבים פוגעת ישירות ביכולת היישום של התוכנית ומרוקנת מתוכן את מחויבות המדינה למדיניות כלשהי.

המשמעות הסימבולית של ההחלטה אינה פחותה מהשלכתה התקציבית. קיצוץ תקציבים ייעודיים, ללא הנמקה מקצועית סדורה וללא הצגת ניתוח השפעות פומבי, משדר לרשויות המקומיות, לחברה האזרחית ולציבור הערבי מסר של אי־יציבות ושל חוסר מחויבות מצד המדינה. גם תוכניות שהוגדרו כרב־שנתיות, אינן נהנות עוד מוודאות תקציבית בסיסית. במציאות כזו, קשה לצפות מרשויות מקומיות לגבש תכנון ארוך־טווח, משותפויות אזרחיות להעמיק פעילות, ומציבור שלם להאמין כי ההשקעה בצמצום פערים נתפסת כיעד עקבי שאינו קשור בפוליטיקה.

קיצוץ בבינוי כיתות וגני ילדים, פגיעה בעוגני תרבות וחסימת פעילות רשות הצעירים אינם סעיפים שוליים, אלא פגיעה ישירה בהשקעה במגוון אוכלוסיות ובשלבים משמעותיים שבהם מתעצבים מסלולי חיים. האמירה של השרה לשוויון חברתי, לפיה "לא יעזרו מתקני ספורט ותרבות, לא בניית כיכר ולא חלוקת פיצות במתנ״ס – כשאנשים מתים", משקפת תפיסה מצמצמת ומוטעית של מדיניות המאבק בפשיעה והתעלמות מחשיבות ההשקעה בגורמי עומק למניעת התרחבות האלימות. זו תפיסה שלפיה כל מה שצריך לעשות זה לחזק את רכיבי האכיפה והביטחון. בפועל, המאבק באלימות דורש תהליך חברתי־כלכלי מורכב.

בעיר גלזגו, למשל, מעבר מ"גישה משטרתית" לגישה הכוללת טיפול בחינוך ותעסוקה לנוער בסיכון, הובילה לצניחה של כ-50% במקרי הרצח, הישג שאכיפה לבדה לא השיגה מעולם. מחקרים שנעשו בארה"ב הראו כי תוכניות תעסוקה יזומות לנוער הפחיתו דרמטית את המעצרים על פשיעה אלימה, והתבררו כמשתלמות כלכלית הרבה יותר מכליאה. בישראל, מבקר המדינה חיזק מסקנה זו כשקבע כי התוכניות למאבק באלימות בחברה הערבית כשלו חלקית משום שהתמקדו יתר על המידה בפתיחת תחנות משטרה, והזניחו את הטיפול בשורשי הבעיה: הפערים בחינוך, בדיור ובתעסוקה. המסקנה הגורפת היא ששיטור ללא רווחה וחינוך משול לכיבוי שריפות ללא טיפול במציתים.

לא פחות מכל אלה, מדאיג גם הקיצוץ בתקציב הרשות לפיתוח כלכלי, האמונה על ניהול, מעקב והערכה של תוכנית החומש. מדיניות שאינה יודעת למדוד את עצמה מתקשה להשתפר – ולעיתים אף אינה יודעת לזהות את כישלונותיה.

גם הכנסת שירות הביטחון הכללי למסגרת תקציבית אזרחית דורש מחשבה נוספת. זו לא רק שאלה של יעילות, אלא של גבולות. מהלך כזה מחייב דיון פרלמנטרי מעמיק ושקוף, ולא הסדרה אגבית במסגרת תיקון תקציבי. בהיעדר דיון כזה, קיים חשש להעמקת מגמת הביטחוניזציה של סוגיות אזרחיות מורכבות.

מאבק בפשיעה הוא יעד לאומי ראוי ודחוף. אך דווקא משום כך, הוא מחייב עקביות, עומק וראייה מערכתית. קיצוץ במרכיבי המניעה האזרחיים בשם הביטחון עלול להחליש את שני היעדים גם יחד. השאלה העומדת כעת אינה אם להיאבק בפשיעה, אלא כיצד – והאם המדינה מוכנה להשקיע ביסודות ארוכי הטווח של ביטחון חברתי, ולא רק באמצעים המיידיים הנראים לעין.