כשחדשנות יורדת למחתרת: המחיר הנסתר של פופוליזם על חדשנות בשירות הציבורי

Photo by Canva

"לך לפוליטיקה!" – המשפט הזה הפך בשנים האחרונות לנשק מועדף כנגד עובדי שירות ציבורי שמעיזים להעלות התנגדות מקצועית. כשהממונה על התקציבים הזהיר מפני השלכות כלכליות של פריצת מסגרות תקציב,  התבקש להניח את המפתחות. כשמנהלת רשות החברות ניסתה להציג עמדה מקצועית בנושא נבחרת הדירקטורים, כתב לה השר הממונה אמסלם מכתב פומבי עם הכותרת "אל תפני אלי יותר". המסר ברור: עמדה מקצועית שלא נוחה לדרג הנבחר היא "דעה פוליטית", ומקומה מחוץ לשירות הציבורי.

אבל מה קורה לחדשנות במגזר הציבורי באקלים כזה? האם אפשר בכלל לקדם רעיונות חדשים כשכל עמדה מקצועית נתפסת כאיום פוליטי?

מחקר חדש שפרסמנו השבוע מספק תשובה מורכבת ומטרידה לשאלה הזאת. במחקר שכתבתי יחד עם פרופ' ניסים כהן וד"ר אמרה סינר, בחנו איך פופוליזם משפיע על יכולת החדשנות של השירות הציבורי בישראל. התוצאות? החדשנות אמנם מתקיימת, אבל במחיר כבד.

גילינו משהו מעניין: פופוליזם משפיע אחרת על רמות שונות בשירות הציבורי. בכירים, למשל,  מתמודדים עם ההשפעות הישירות של השיח הפופוליסטי: ריכוזיות מוגברת לחיזוק הכוח בממשל מרכזי, דה-לגיטימציה של מומחיות מקצועית, נאמנות במקום הישגים. הם רואים במו עיניהם איך הערך של מקצועיות מתאיין.

מנהלי הביניים, לעומת זאת, כמעט ולא מזכירים "פופוליזם" בשפתם בהקשר לחסמים חדשנות. אבל התיאורים שלהם מספרים סיפור אחר: תרבות ארגונית החוששת מסיכונים, מבנים נוקשים, התנגדות לשינוי. מה שנראה כמכשולים "טכניים" הם למעשה ביטויים עקיפים של הלחצים הפוליטיים. הפחד מכישלון בולט במיוחד: "פחד מתגובת התקשורת... אף אחד לא מפרסם כתבות על הצלחה בחדשנות, אבל אם משהו משתבש – נותנים לך פטיש על הראש".

אז איך בכל זאת מצליחים לקדם חדשנות? התשובה טמונה באסטרטגיות "מעקפים" מתוחכמות. מנהלים בונים רשתות לא פורמליות, יוצרים מרחבים מוגנים במסגרת התקשרויות ושותפויות חיצוניות, כדי להימנע מערוצים פורמליים של אישור שר. "עבודה בממשלה בסופו של דבר מסתכמת בקשרים אישיים", אמר לנו אחד המרואיינים. "התיווך והעיסוק הם לפחות 60% מפרויקט חדשנות."

נשמע מוכר? זו בדיוק תרבות ה"פוליטיקה האלטרנטיבית" שמאפיינת את ישראל – פתרונות לא פורמליים במקום מסלולים רשמיים. רק שכאן מדובר בניסיון של אנשי מקצוע לעקוף מערכת שהפכה עוינת לחדשנות מקצועית.

אלא שגם אם הן עובדות, לאסטרטגיות האלה יש מחיר, "מס נסתר" על חדשנות בעידן פופוליסטי. המאמץ העצום שנדרש כדי לבנות רשתות לא פורמליות, לנווט בין לחצים פוליטיים, ולהסוות יוזמות מקצועיות כך שלא יעוררו חשד, כל אלה גוזלים משאבים שהיו יכולים להיות מושקעים בפתרונות עצמם.

חמור יותר, אסטרטגיות של "הסתרה" ו"הסתגלות" אמנם מאפשרות לחדשנות להתקיים, אבל הן גם עלולות להנציח מערכת שבה קשרים לא פורמליים מחליפים נהלים שקופים ואחראיים. במקום לחזק את הממשל הדמוקרטי, אנחנו מנרמלים דרכים עוקפות.

ממצאי המחקר הם הזדמנות לשאול מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם, והאם נמשיך לאפשר איון של המקצועיות בשירות הציבורי. האם נתעקש על קידום חדשנות בידי ממשל מקצועי ושקוף, או שנמשיך לדחוף אותה למחתרת של רשתות לא פורמליות ואסטרטגיות הסתרה. התשובה תקבע לא רק את עתיד החדשנות, אלא את עתיד הדמוקרטיה הישראלית עצמה.