יציאה מהסכם האקלים תפגע ביצוא, בהשקעות ובצמיחת הכלכלה הישראלית

הציבור הישראלי ככל הנראה מבין טוב יותר את מה שממשלת ישראל עדיין לא הפנימה: ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את מה שארה"ב יכולה. אנחנו, בניגוד לארה"ב, כלכלה קטנה ופתוחה, ומשקל סחר החוץ שלנו (יצוא ויבוא) מהווה כ- 54% מהתוצר. כך, ללא סחר בסחורות ושירותים עם העולם, לא הייתה הכלכלה הישראלית מצליחה לשגשג ולצמוח.  לפי נתוני ה- OECD, רוב הציבור בישראל (63%) סבור שהממשלה לא עושה די בהתמודדות עם שינויי האקלים. למעשה, ישראל מובילה את רשימת מדינות הארגון שבהן הציבור סבור שהממשלה לא עושה מספיק בנושא האקלים. יתרה מכך, מסקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה בנובמבר 2025, עולה כי 68% מהציבור סבורים כי על ממשלת ישראל להיערך להשפעות ההתחממות הגלובלית. עוד עולה מהסקר כי קיימת הסכמה רחבה בנושא, כאשר 67% ממצביעי הימין סבורים כך  וכ-87% ממצביעי השמאל. בניגוד לארה"ב, בישראל סוגיית האקלים נותרה מחוץ לקיטוב הפוליטי.  

חשוב להבין שהצטרפותנו להסכם פריז בשנת 2016  אמנם לא "הצילה את העולם ממשבר האקלים", אבל סייעה רבות לצמיחת היצוא הישראלי, הודות לעמידה בסטנדרטים הנדרשים ע"י לקוחותינו בחו"ל, ובעיקר באירופה, שותפת הסחר העיקרית של ישראל (כשליש מיצוא הסחורות מופנה לאירופה, לעומת כ- 31% לארצות אמריקה, וכ- 22% לאסיה). יציאת ישראל מההסכם טומנת בחובה מספר איומים מרכזיים: האחד – פגיעה ביצוא הסחורות הישראליות לאירופה, שמשמעותו פגיעה בשליש מהיצוא. השני – פגיעה בהשקעות בחברות ישראליות בשל אי עמידה בסטנדרט ה- ESG שנדרש ע"י גופי השקעה מוסדיים בינלאומיים. השלישי – פגיעה ביכולת של חברות וגופי מחקר לזכות במענקים ולהשתתף בפרויקטים אירופאיים כגון "הורייזן", שתנאי הסף להשתתפות בהם כוללים התכנסות ליעדים של אפס פליטות גזי חממה, והרביעי הוא האיום שאירופה לא תכיר במס הפחמן שמוטל כאן בישראל ולא תקזז אותו מתשלומי מס הגבולות שמוטל באירופה (ה- CBAM). כך, עלויות היצוא לאירופה יעלו וכושר התחרות של היצואן הישראלי ייפגע כפליים: הוא גם לא יעמוד בסטנדרט הנדרש כדי לסחור עם אירופה, וגם ייאלץ לשלם מס בשער הכניסה ליבשת.

ההסבר לאיום הגדול הזה טמון ב-CSRD:   דירקטיבה של האיחוד האירופי, שנכנסה לתוקף בהדרגה החל משנת הכספים 2024. הוראה זו מחייבת חברות לדווח באופן מובנה, שקוף ומבוקר על הדרך שבה הן מנהלות סיכונים והשפעות הקשורים להיבטי סביבה, חברה וממשל תאגידי (ESG). בהקשר של אקלים, הדגש הוא על מחויבות לתהליך של הפחתת פליטות. חובת דיווח זו חלה החל מהשנה (2026) גם על חברות בינוניות, והחל מ- 2028 תחול על חברות ציבוריות קטנות ועל חברות מחוץ לאיחוד האירופי עם פעילות עסקית מהותית באירופה. זאת ועוד, כדי שניתן יהיה לדווח על היבטי ESG באופן אחוד, השיק האיחוד האירופי כבר בשנת 2020 את הטקסונומיה האירופית (EU Taxonomy Regulation), שממפה את מרבית הפעילויות הכלכליות לפי תרומתן ליעדי סביבה (בפרט בהיבט של פליטות גזי חממה). הדבר מאפשר למשקיעים לבחון את מידת העמידה של החברות בהן הם משקיעים בסטנדרטים הנדרשים, ולמנוע את תופעת ה- Greenwash. בהקשר הישראלי, מדובר באיום ממשי, שכן כבר היום קרנות השקעה גדולות כמו הקרן הנורבגית, שהיקף השקעותיה נאמד בכ- 2.2 טריליון דולר, צמצמו את השקעותיהן בחברות ישראליות בטענה שאינן עומדות בסטנדרטים של ESG. כך, לפי פרסומים שונים צמצמה הקרן הנורבגית את השקעותיה בישראל מ- 65 חברות בתחילת 2025, לכ- 44 חברות כיום. חשוב לחדד שאיום זה של אובדן משקיעים זרים רלבנטי לכלל החברות בישראל ולא רק ליצואניות לאירופה.

פירמות שלא תעמודנה בסטנדרטים הנדרשים, בין היתר של הפחתת פליטות, עלולות מצד אחד לסבול מיציאת השקעות מצד גופים מוסדיים אירופיים שלא יוכלו עוד להשקיע בהן אם אינן עומדות בסטנדרט הנדרש, ומצד שני גם תאבדנה עסקאות עם לקוחות באירופה ומחוצה לה, שיחששו לשלב אותן בשרשראות האספקה שלהן. 

אל לנו לזלזל בכוחה של אירופה להשפיע על הכלכלה הישראלית. ללא היד המכוונת של ממשלת ישראל, הרגולטורים והמחוקקים הישראליים, החברות הישראליות ימצאו את עצמן בפני שוקת שבורה ברגע האמת, כאשר יתברר להן שאינן יכולות עוד להשתתף במכרזים או בשיתופי פעולה בינלאומיים וגם לא לזכות במענקים ובעסקאות או לגייס הון אירופי, כי אינן עומדות בסטנדרט הנדרש. המשמעות תהיה פגיעה קשה בכושר התחרות של המשק והכלכלה הישראלית כולה, האטה ואולי אף נסיגה ביצוא ובצמיחת המשק, ומכאן גם ירידה בהכנסות המדינה ממסים ושחיקה ברמת החיים של אזרחי ישראל. ככל שהרגולציה האירופית תתרחב, החברות והמשקיעים הזרים יחמירו את דרישותיהם, ויגדל הסיכון שהפגיעה ביצוא הישראלי תהפוך למגמה בלתי הפיכה. כל איש עסקים מבין עד כמה קשה להחזיר לקוח שאיבד אמון או משקיע שעזב, וכמה קל יותר וזול להשקיע בלשמר אותם מראש.