ל"ג בעומר: כשקדושת מירון מנוצלת בידי קיצונים אלימים
המודעות הקוראות להתעמת עם המשטרה במירון מנצלות כמיהה דתית עמוקה ואמתית ומנסות להפוך אותה למאבק אלים. ההנהגה החרדית חייבת להשמיע קול ברור נגד ההסתה ובעד שמירת חיים
ההילולה במירון, מאי 2025 | Photo by David Cohen/Flash90
הכתובת הייתה על הקיר, כפשוטו, והיא הייתה חד משמעית - "הבא להורגך השכם..." [להורגו].
לא, זו לא כותרת מודעת תמיכה בחוק עונש מוות למחבלים, גם לא קריאה למלחמה רוחנית נגד היצר הרע שהתלמוד אומר שהוא "מתגבר עליו [על האדם] בכל יום ומבקש להמיתו". הכותרת הזאת הופיעה במודעה נגד המשטרה, שנתלתה בשכונות חרדיות בשבוע שעבר.
בגוף המודעה הובטחה "חלוקה מיוחדת של אמצעים להגנה עצמית לכלל העולים למירון, החוששים מהתפתחות אלימות משטרתית כפי שהייתה לפני שנתיים". הרשימה כללה קסדות, גז פלפל ושוקרים חשמליים לציבור הרחב; ואקדחי גז, פצצות עשן ומצלמות גוף לנציגי קהילות.
המודעה נחתמה בשם "מפיקי הלקחים מאלימות השוטרים במירון". לא קשה לנחש את זהותם הרעיונית של העומדים מאחוריה: חוגי הקנאים המיליטנטיים, שעימותים עם רשויות המדינה והמשטרה הם לחם חוקם. המודעה הזאת אינה מירון, ואינה מייצגת את רבבות העולים אל ההר. היא שולית, מסוכנת ואלימה. לכן אסור לטשטש בין שוליים המציירים את המשטרה כאויב לבין ציבור רחב המבקש להגיע למקום של תפילה, געגוע וקדושה.
לפני כשנתיים הטילה הממשלה הגבלות על העלייה להילולה, גם אז בשל חששות ביטחוניים. רבבות מאמינים ניסו לעלות להר בכל זאת. האכיפה המשטרתית הייתה נמרצת, ובמדיה החרדית הופצו תמונות קשות של אנשים מבוגרים מוכים ושרועים על הארץ. מכאן צמח זיכרון ציבורי של פגיעה והשפלה, שחוגים קיצוניים מנסים לתרגם לשפת מאבק. אבל התרגום הזה אינו המשמעות הדתית של מירון, הוא עיוות שלה.
הישראלי הממוצע בוודאי תוהה: מדוע רבבות מתעקשים להגיע להילולה גם בתנאים של מגפה, איום ביטחוני או הגבלות משטרתיות? ובעיקר, כיצד ייתכן שלאחר האסון הנורא שהתרחש שם לפני חמש שנים, שבו גבו הדוחק והצפיפות את חייהם של ארבעים וחמישה משתתפים, ממשיכה ההילולה במירון למשוך אליה המונים בעוצמה כמעט בלתי ניתנת לריסון?
כדי להבין את המשיכה הזאת צריך להתבונן ב"חתן השמחה" עצמו: רבי שמעון בר יוחאי.
במקורות התלמודיים והמדרשיים דמותו של רשב"י היא של אחד מגדולי תלמידי רבי עקיבא, אולם בספר הזוהר הפך רשב"י לדמות מסוג אחר: לא רק חכם מחכמי המשנה, אלא מעין נותן תורה חדש, האיש שבאמצעותו נחשף הסוד הפנימי של התורה.
במילים אחרות, רשב"י אינו רק צדיק. עבור ציבורים שלמים הוא מגלם נקודת מפגש עם עומק נסתר של קדושה, עם הבטחה לישועה, עם אש דתית שאינה מסתפקת בגבולות היומיום. מירון, בהתאם לכך, איננו רק מקום קבורה. הוא אתר של התפרצות דתית: אש, שירה, דוחק, דמעות, תפילה ותחושת קרבה אל הנשגב.
ההילולה במקום המזוהה כקבר רבי שמעון בר יוחאי מתקיימת זה מאות שנים. עם התעצמותן של מסורות קבליות וחסידיות ועליית מעמדו של רשב"י בדמיון הדתי היהודי, היא הפכה לאירוע מכונן עבור ציבורים רחבים, בעיקר חסידיים וספרדיים-מזרחיים.
מכאן נובעת אי הבנה כפולה. מבחינת המדינה, הר מירון הוא אתר המוני מסוכן, שיש לנהל בכלים של בטיחות, ויסות ואכיפה. מבחינת רבים מן העולים אליו, מירון הוא רגע שבו נפתחים שערים; ולכן מחסום או ביטול אינם נחווים רק כהחלטה ביטחונית, אלא כפגיעה במרחב הקדוש. זו אינה הצדקה להפרת חוק, ובוודאי לא לאלימות. זו אבחנה הכרחית כדי להבין מדוע ניהול מירון אינו יכול להיעשות רק באמצעות פקודות ומחסומים.
כאן נעוצה חומרת המודעה. היא מנצלת אמת דתית עמוקה – הכמיהה לנשגב בהילולה במירון – ומעוותת אותה לקריאה למלחמה. היא מחליפה את השאלה האמיתית, כיצד מקיימים הילולה בלי לסכן חיי אדם, בשאלה שקרית ומסוכנת: כיצד נלחמים במי שמונע מאיתנו להגיע אל הקדושה. לכן נחוצה הנהגה חרדית אחראית, שתחזק את דבריו הנחרצים של הראשל"צ הרב דוד יוסף נגד הכוונה לעלות בעת הזו להר, ותשמיע קול ברור וצלול: נגד רומנטיקה של התנגשות, ובעד אחריות ציבורית.
אחרי ארבעים וחמישה הרוגים, שמירת החיים איננה ויתור על ההילולה. היא התנאי המוסרי והדתי היחיד לקיומה.
פורסם לראשונה בוואלה