כשהנייר הפך לבינה מלאכותית
יו"ר ועדת הבחירות, השופט סולברג. להתאים את הכללים למציאות החדשה | Photos by Yonatan Sindel, Olivier Fitoussi/Flash90
במשך עשרות שנים, במערכות בחירות רבות, ישבו נציגי מפלגות בקלפיות וסימנו מי כבר הגיע להצביע, כולל שם ומספר זהות. בתחילה נעשה הדבר על גבי דפי נייר. לאחר מכן עברו הדיווחים לטלפונים ניידים, ובהמשך ליישומוני בחירות דוגמת "אלקטור" ומערכות נוספות. מבחוץ נדמה שהשינוי הוא טכנולוגי בלבד: במקום דף ומכשיר טלפון שתלוי על הקיר מחוץ לקלפי – מסך. בפועל, השינוי עמוק בהרבה. יישומון בחירות איננו מחברת דיגיטלית אלא מערכת המחברת בזמן אמת בין פנקס הבוחרים, מאגרי מידע מפלגתיים, מידע שנאסף בפעילות שטח, נתוני סקרים ומידע חדש שנוצר במהלך יום הבחירות עצמו: מי כבר הצביע, באיזו שעה, ולעיתים גם באיזו קלפי. כל אלה הופכים יחד למערכת קבלת החלטות, המאפשרת להחליט למי מאלה שעדיין לא הצביעו לפנות, מתי לפנות לכל אחד, באיזה מסר ולעיתים גם באיזו פלטפורמה דיגיטלית.
החלטת יו"ר ועדת הבחירות, השופט נעם סולברג, לאסור על חברי ועדות קלפי ומשקיפים להעביר למפלגות בזמן אמת מידע על זהות הבוחרים שכבר הגיעו להצביע, התקבלה במערכת הפוליטית כדרמה של ממש. שר התקשורת שלמה קרעי האשים את סולברג בשינוי כללי המשחק ובאגודת ישראל הרחיקו לכת וטענו כי מדובר בהחלטה שנועדה "לגנוב את הבחירות". נקדים ונבהיר: טענה כאילו מדובר בהחלטה הפוגעת דווקא בימין או במפלגות החרדיות אינה עומדת במבחן המציאות. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, יש עתיד, המחנה הממלכתי ומפלגות נוספות – השתמשו כולן, בדרכים שונות, במערכות שנועדו לזהות מי כבר הצביע ולהמריץ את מי שטרם הגיע לקלפי. ההחלטה משנה את הכללים עבור כולן באותה מידה. דווקא העובדה שכל המפלגות אימצו את אותה פרקטיקה מחזקת את הצורך לבחון מחדש האם היא נשענת על בסיס חוקי.
קריאה של ההחלטה מלמדת שסולברג לא מבקש לעצב מחדש את דיני הבחירות, ואפילו לא קובע מהו ההסדר הראוי לעתיד, אלא מפציר בכנסת לקבוע אותו. הוא נוקט גישה שמרנית מאוד, וקובע דבר פשוט: אמנם המפלגות פועלות כך מזה שנים רבות, אך הדבר מעולם לא קיבל הסמכה בחוק. חברי ועדת הקלפי והמשקיפים אינם אזרחים פרטיים. הם ממלאים תפקיד שהוגדר בחוק. החוק מאפשר להם לדעת מי הגיע להצביע כדי לנהל את הליך הבחירות ולשמור על טוהר הבחירות, בעיקר מפני הצבעות כפולות. אולם מכך לא נובע שהם רשאים להעביר את המידע הזה למפלגות לצורך ניהול קמפיין.
בדיני הפרטיות ישנו מושג יסוד שנקרא "צמידות המטרה": מידע שנאסף למטרה אחת לא יכול לשמש למטרה אחרת ללא בסיס משפטי מתאים. כך למשל, מידע שאזרח מוסר לרשות ציבורית לצורך קבלת שירות לא אמור להפוך לכלי בקמפיין פוליטי. אותו היגיון חל גם כאן. המידע על מי כבר הצביע נמסר לנציגי המפלגות משום שהם ממלאים תפקיד רשמי בניהול הקלפי. השימוש בו לצורך ניהול קמפיין הוא שימוש חדש ושונה, שיש בו מעבר ממטרה אחת למטרה אחרת וזה מחייב הסמכה מפורשת שכאמור איננה קיימת.
והנה ליבת העניין: חשיפה של נתונים לגבי הצבעה – היכן הצבעת, באיזו שעה – יכולה ללמד הרבה. האם אתה מאושפז בבית חולים? האם כתובתך הועברה למעון לנשים מוכות? אם מדובר בקלפי שיש בה מספר מצביעים קטן יחסית, היא יכולה אפילו ללמד בוודאות קרובה עבור מי הצבעת. אבל החשיפה יכולה ללמד גם על מי שלא יצא להצביע. מערכת בינה מלאכותית מסוגלת לשלב את הנתון הזה עם מאות מקורות מידע נוספים, להסיק מי צפוי להשתכנע, איזה מסר ישפיע עליו, באיזו שעה נכון לפנות אליו ולעיתים גם מהו מצבו הרגשי או החברתי. צריך לזכור: עידוד הצבעה הוא חשוב מאד, אבל לא באמצעות כפיה או לחץ רגשי, חברתי ותעסוקתי. יותר מזה, העברת הנתונים לגבי ההצבעה יכולה לשמש גם כדי לדכא הצבעה. למשל, אנשים מסוימים טרם יצאו להצבעה עלולים לקבל הודעות מטורגטות ותפורות היטב שאומרות שיש מכות/קורונה בקלפי/אנחנו מחרימים את הבחירות/יש פקקי תנועה בדרך/ ובכלל עדיף לך ללכת לים ולא להצביע.
השופט סולברג קובע במפורש כי מידע על עצם ההצבעה ועל נסיבותיה הוא מידע אישי. אם עד היום השאלה הייתה בעיקר האם מדובר בהפרה של דיני הבחירות, הרי שכעת היא גוררת אחריות אזרחית וחשיפה לתביעות, הן תביעות ייצוגיות נגד מפלגות, הן תביעות אישיות נגד חברי וועדות קלפי ומשקיפים. פגיעה בפרטיות עשויה לזכות היום בפיצוי ללא הוכחת נזק של חמישים אלף שקלים לאדם. עכשיו תכפילו במספר הבוחרים ותעשו בעצמכם את החשבון.
בסופו של דבר, החלטתו של סולברג אינה עוסקת ביישומון כזה או אחר, אלא מסמנת עיקרון רחב יותר. בעולם שבו נתונים הם חומר הגלם המרכזי של תחרות פוליטית, והבינה המלאכותית מסוגלת להפוך פיסות מידע תמימות למבצעי השפעה מדויקים על בוחרים, גם הכללים אינם יכולים להמשיך להתייחס למידע עלינו כאילו היה רשימת סימונים על דף נייר.
התפרסם לראשונה ב-N12
