שיעור בדמוקרטיה
תגובתו של רונן שובל, יו"ר תנועת 'אם תרצו', למאמרה של שירי קרבס מערכת האתר נאמנה לעקרון חופש הביטוי ולכן היא מפרסמת מאמר זה אף שהיא מסתייגת מסגנונו.
מאמר דעה: שיעור בדמוקרטיה, מאת רונן שובל
בספרו העולם, קצת אחר כך השווה אמיר גוטפרוינד את הציונות למצפן, שמכל מקום שהוא מצוי בו הוא מצביע בבירור על הצפון, אבל בהגיעו לקוטב הצפוני הוא משתגע, משתולל ומצביע לכל הכיוונים.
בשנים האחרונות הגענו לקוטב הצפוני. המצפן נכנס לורטיגו עצבני, ובכל פעם שיש מי שמנסה להחזיר אותו למוטב, יש מי שמקרב למצפן מגנט ענק בשביל להכניס אותו לטירוף מערכות גדול יותר ויותר. מאמרה של עו"ד קרבס נגד תנועת "אם תרצו", הוא דוגמא מובהקת לכך.
המדהים הוא שלא רק שעו"ד קרבס ממציאה עמדות שקריות ואמונות טפלות ביחס לתנועת "אם תרצו" ("לאומנות, אמונה בארץ ישראל השלמה והגשמתה של אמונה זו באמצעות מיליטריזם תקיף", ועוד...) אלא שהיא מבטאת אי הבנה ביחס למהות הדמוקרטיה, והדבר מפתיע משום שזה תחום שהיא אמורה להיות אמונה עליו מתוקף תפקידה כעוזרת מחקר במכון לדמוקרטיה ישראלית.
אולי כדאי לחזור לבסיס, ולהגדרות הפשוטות. משמעות המילה דמוקרטיה היא "שלטון העם". ולכן מה מפתיעה העובדה שעו"ד קרבס מחליטה לתקוף את תנועת "אם תרצו" דווקא על בסיס העיקרון השישי שלה, לפיו "העם היהודי צריך לקחת את גורלו בידיו." כן, זהו יסוד מהותי בדמוקרטיה. שלטון העם, בהקשרו זה, מניח כי העם היהודי הוא זה שצריך להחליט על עתידו. הנחת היסוד העומדת בבסיס טענתה של עו"ד קרבס לפיו העם היהודי לא צריך לקחת את גורלו בידיו, היא הנחת יסוד אנטי דמוקרטית וחמור מכך אנטי ציונית ובעלת סממנים אנטישמים, משום שהעם היחיד ממנו דורשת עו"ד קרבס לוותר על זכותו להחליט על עתידו הוא העם היהודי.
שגיאה מהותית זו ביחס להפנמת הדמוקרטיה מבטאת חלק מהמשבר אותו חווה הציונות, שכן היא מבטאת את שורש אובדן האמונה בצדקת הדרך הלאומית-יהודית, שעליה הושתתה תפישת עולמה של הציונות מראשיתה. זוהי עוד דוגמא לפוסט ציונות סמויה, התקפה על תנועה המקדמת את האידיאולוגיה הציונית, על ידי הדבקת עמדות הזויות ותוויות שיקריות מצד אחד, והתקפה על העיקרון הדמוקרטי של הציונות מצד שני.
הקונטקסט של התופעה הוא ניכור האליטות חזון הציוני והן ועיסוק אובססיבי בדה-קונסטרוקציה של הלאומיות היהודית. החל מאקדמיה בה נשמעות קריאות הולכות וגוברות להחלפת מדינת הלאום היהודית במדינת כל אזרחיה. דרך הזירה החוקתית, בה שוחק בית המשפט העליון בהדרגה את זהותה היהודית של מדינת ישראל, ובאמצעות 'האקטיביזם השיפוטי' רומס את זכויותיו הלאומיות של העם היהודי מחד ומסרס את הדמוקרטיה בישראל מאידך כשרצון העם היהודי מתבטל בעיניו בפני עמדת 'הציבור הנאור'. ועד לקריאות של מו"ל 'הארץ', שוקן, ליהודים ויהודיות להשתלב במזרח התיכון החדש ולהינשא לבני זוג מירדן, מצרים וסוריה.
לא נשכח גם את סגן שר החינוך לשעבר מיכה גולדמן שהציע לשנות חלקים מ'התקווה' כדי שגם הערבים יוכלו לשיר את ההמנון וכן את חיים רמון שכשהיה מזכ"ל ההסתדרות החליט למחוק את צמד המילים 'ארץ ישראל' משמו הרשמי של הארגון. קולות אחרים שמועלים חדשות לבקרים קוראים לביטול חוק השבות ולעצירת העלייה לארץ. דוגמא מובהקת לחדירת פוסט הציונות לתוככי החברה הישראלית היא פרשת יו"ר הסוכנות לשעבר אברום בורג שהתגלה לפתע כפוסט ציוני השולל את זכותו של העם היהודי למדינה משלו.
אם יש פוסט-ציונות גלויה, יש גם פוסט ציונות סמויה. הקרן החדשה לישראל היא דוגמא קלאסית לפוסט ציונות סמויה, מצד אחד תחת שימוש שקרי מושג "זכויות אדם" הקרן פועלת יום וליל להפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, ומצד שני מטעה את הציבור הישראלי ואת ציבור התורמים שלה על ידי שימוש בשם אולטרה ציוני.
עו"ד קרבס מסיימת את מאמרה וטוענת שהדמוקרטיה הישראלית "מושתתת בראש ובראשונה על פלורליזם מחשבתי, על שוויון ועל חברה אזרחית ביקורתית ואקטיבית." זוהי טעות קשה. הדמוקרטיה הישראלית מבוססת בראש ובראשונה על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ ישראל. דווקא ממי שדוגל בפלורליזם מחשבתי, הייתי מצפה להכיל גם קצת פלורליזם לעמדה הציונית, גם כאשר היא ביקורתית ואקטיבית.
מר רונן שובל הוא יו"ר תנועת אם תרצו.
מערכת האתר נאמנה לעקרון חופש הביטוי ולכן היא מפרסמת מאמר זה אף שהיא מסתייגת מסגנונו.
מאמר דעה: אם תרצו - אין זו דמוקרטיה, מאת שירי קרבס
בספרו העולם, קצת אחר כך השווה אמיר גוטפרוינד את הציונות למצפן, שמכל מקום שהוא מצוי בו הוא מצביע בבירור על הצפון, אבל בהגיעו לקוטב הצפוני הוא משתגע, משתולל ומצביע לכל הכיוונים.
רונן שובל ותנועת "אם תרצו" מספרים לנו שהם גילו את שורשיה של תופעה זו: "פוסט-ציונות מודחקת". כמו שמוסבר באתר התנועה, מדובר ב"תופעה שבה רעיונות וגישות הסותרים את עקרונות הציונות אומצו על יד אנשים המזהים עצמם כציונים אך אינם חשים בסתירה". לדבריהם, "תופעה חמורה" זו "היא האיום החמור ביותר לעתיד הציונות", שכן היא "אינה ברורה וחדה להבחנה ובשל כך היא מצליחה להשפיע על עמדות הציבור ועל מוקדי קבלת ההחלטות".
והיכן נמצאת "פוסט-ציונות מודחקת" זו? שלטי החוצות האימתניים של "אם תרצו", שבזכות תקציב הפרסום העצום מביטים אלינו מכל קרן רחוב, מגלים את הסמוי מהעין: בעייתה האמתית של הציונות בימינו מתבטאת בדמותה עטורת הקרניים של פרופ' נעמי חזן, העומדת בראשה של הקרן החדשה לישראל. בעייתה האמתית של הציונות, מתברר, נעוצה בפעילותם של ארגוני זכויות האדם ובראשם הקרן החדשה לישראל, המעבירה לאחדים מהם תקציבים, שכן אלה שותפים "להכפשת מדינת ישראל וצה"ל בעולם", מסובבים "את אזרחי ישראל על האצבע", הופכים "את הדמוקרטיה הישראלית לבדיחה", רומסים "את רצון העם" וכופים על כולנו מדיניות שנוגדת את השקפת עולמנו.
כנגד פעילות אנטי-ציונית זו, מציעים אנשי "אם תרצו" פתרון פשוט, תמהיל של כמה רעיונות: לאומנות, שלילת הגלות, אמונה בארץ ישראל השלמה והגשמתה של אמונה זו באמצעות מיליטריזם תקיף ("העם היהודי צריך לקחת את גורלו בידיו", כמאמר הדיבר השישי בעשרת הדיברות של התנועה). במאמרים שונים ומרובים שצצו כפטריות אחר הגשם ובפעילויות שונות ומשונות תוקפים חברי התנועה מרצים ואנשי אקדמיה שמבטאים עמדות פוסט-ציוניות (המכונות בפיהם "הסתה אנטי-ציונית"), ואף מפרסמים את "מדד הציונות" - מדד שבוחן את מידת הציונות של קורסים אקדמאיים בהתאם לחומרי הקריאה של הקורס שחברי "אם תרצו" מקטלגים כ"ציוניים" או "אנטי-ציוניים". הם מארגנים הפגנות תמיכה בצה"ל באזורים רגישים שבהם נבנית גדר הביטחון, מנהלים מסע פרסום לוחמני שמופנה אישית נגד נעמי חזן, ומכנים ארגוני זכויות אדם כגון "רופאים לזכויות אדם" ו"האגודה לזכויות האדם והאזרח" אנטי-ישראליים או אנטי-ציוניים. הם אף מתהדרים בביצועו של "מחקר" מקיף שחשף את אויבי העם האנטי-ציונים בקלקלתם, וגילה לנו את סודם הגדול של ארגוני זכויות האדם - שיתוף פעולה עם ה"אויב" באמצעות מסירת מידע (שקרי, כמובן) לוועדת הבדיקה שהקימה מועצת זכויות האדם של האו"ם לבדיקת אירועי מבצע "עופרת יצוקה". לתפיסתם, מהות הציונות מחייבת הסתרה וביטול של כל חשד להפרות דיני הלחימה מצד מדינת ישראל, שכן חשיפה של הפרות כאלה - הן של המשפט הישראלי והן של המשפט הבין-לאומי - היא בהכרח מזיקה ואנטי-ציונית.
האמנם משמעותה של ציונות אמתית היא הימנעות ממתיחת ביקורת על מדיניותה של מדינת ישראל וטיוח כל מידע שעשוי להציגה באור שלילי? האמנם האינטרס הציוני מחייב לאטום את העיניים והאזניים ולהימנע מבירור חשדות להפרות של דיני הלחימה? אם כך, אולי הבעיה אינה טמונה ב"פוסט-ציונות המודחקת", אלא בהגדרתה הצרה והמיליטריסטית של הציונות לפי משנתם של אנשי תנועת "אם תרצו". הגדרה שמדירה מתוכה את אהבת הרוח והאדם (באשר הוא אדם), מפלה בין בני אדם על בסיס לאום ודת, ושוללת את ערכם החברתי והמוסרי של ארגונים וולונטריים שמאמינים כי הדמוקרטיה הישראלית מושתתת בראש ובראשונה על פלורליזם מחשבתי, על שוויון ועל חברה אזרחית ביקורתית ואקטיבית.
עו"ד שירי קרבס היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומתמחה בתחום המשפט הבין-לאומי באוניברסיטה העברית.