הערות לסדר/ אבל אשמים אנחנו
מי שמבקר כיום צעדים אנטי-דמוקרטיים מימין צריך להכיר בחטאי העבר של השמאל בתחום זה, ולדאוג לכך שלא יישנו גם בעתיד.
כשיוסף המקראי מתנכר לאֶחיו ודורש מהם להביא אליו את אחיהם הקטן, בנימין, כערבות לכך שאינם מרגלים, יוצא מפיהם, ברגע המצוקה, וידוי של אמת: "אבל אשמים אנחנו, על אחינו אשר ראינו צרת נפשו, בהתחננו אלינו ולא שמענו; על כן באה אלינו הצרה הזאת". הם מפרשים את מצוקתם כמידה כנגד מידה: כשם שאנחנו לא שמענו אל אָחינו במצוקתו, כך השליט הזה (הם כמובן אינם יודעים שהוא-הוא אחיהם) אינו מתחשב במצוקתנו.
הסיפור הזה מזכיר מאוד את הוויכוח המתנהל בשנים האחרונות בישראל בנושא ה"צעדים האנטי-דמוקרטיים" מימין. אכן, גודש של צעדים כאלה בא עלינו דוגמת הצעות חוק כנגד עמותות הפועלות להחרמת המדינה, וכן להחרמת חלקים משטחה או מאזרחיה; החמרה בחוקי לשון הרע; פגיעה במפגינים חברתיים, וכך עד ההתנכלות האחרונה, הנְלוזה, לקרן נויבך, בניסיון "לאזן" את תכניתה לא באמצעות תכניות אחרות המציגות עמדה שונה, או מגוון של מרואיינים (כפי שהיא עצמה מקפידה להזמין), אלא בניסיון לבלום את התכנית החברתית ביותר באמצעי התקשורת באמצעות מגישים אורחים שאמורים לשתק את דעתנותה ואת חקרנותה של המגישה המוכשרת.
כל הצעדים שהוזכרו כאן ודומיהם ראויים לדחייה ברורה וחד-משמעית. ועדיין, ראוי שהמתנפלים בשצף-קצף על "הימין הדיקטטורי", וכן המצפים מ"אנשי ימין הגונים" להתנגד לצעדים הללו, יבחנו אם ידיהם שלהם נקיות בבואם לתבוע זאת.
בשנותיה הראשונות של המדינה, הימים שרבים בשמאל מתגעגעים אליהם כימים טובים ודמוקרטיים יותר מאלה הנוכחיים, התקיימה כאן - בצד פעילות ציבורית מופלאה – מערכת אנטי-דמוקרטית בוטה. ד"ר ישראל אלדד נפסל על ידי בן-גוריון מללמד תנ"ך במערכת החינוך בשל עברו בלח"י, והוכשר לכך רק על ידי בג"ץ. רק לאחרונה, עם מותו של יצחק שמיר, סוּפר שוב איך, בהוראת בן-גוריון, סורב גם הוא לקבלת משרה במשרד הפנים בשל עברו המחתרתי, כשלמרבה האירוניה הוא הוכשר כעבור שנים אחדות לקבל תפקיד רגיש הרבה יותר ב"מוסד", ואחד מאנשי הלח"י, יהושע כהן משדה בוקר, הפך לידיד קרוב ולמעין שומר ראש לבן-גוריון עצמו. לא זכורה התקוממות של אנשי שמאל כנגד הצעדים הללו, באותם ימים הנחשבים כאמור "תור הזהב" של החברה הישראלית.
אבל ההתנכלויות לא נפסקו בעשורים הראשונים. אפילו לאחר המהפך הפוליטי, ב-1977, ואולי דווקא בגללו, תפסו אנשי שמאל רבים את כלי התקשורת שבהם עבדו, ובכלל זה כלי תקשורת ממלכתיים, כמעוזים קדמיים במאבק מול ה"ברברים" מימין, וממילא פעלו להדיר מהם אנשי ימין או חובשי כיפות. האם זה מקרי שרק בשני העשורים האחרונים נכנסה קבוצה גדולה של אנשי ימין ו/או דתיים לעולם התקשורת, והפלא ופלא, התברר שהם אינם נופלים בדרך כלל מהבחינה המקצועית מעמיתיהם, החילונים אנשי השמאל? האם זה מקרי שבעולם מדעי הרוח והחברה יש נוכחות דלה מאוד (למעט באוניברסיטת בר-אילן) לאנשים בעלי עמדה ימנית, או אפילו סתם "שמרנית", מהנוסח המקובל במערב? האומנם סביר שכל הכישרון האינטלקטואלי נפל רק אצל אנשים בעלי עמדה שמאלנית-ליברלית, או שמא סבירות יותר הידיעות על שיטת "חבר מביא חבר" ועל הרצון להציג לפני התלמידים תפיסת עולם מסוג אחד?
הנה, לסיבור האוזן, דוגמה קטנה: ועדה בינלאומית מטעם המועצה להשכלה גבוהה בדקה את המחלקה לפוליטיקה וממשל (מקבילה למחלקה למדע המדינה) באוניברסיטת בן-גוריון, והגיעה למסקנה שמתקיימת בה הטיה בלתי סבירה של עמדות אידאולוגיות בהרכב המרצים ותכנית הלימודים. הוועדה דרשה הרכב ותכנית מאוזנים יותר. אבל אחת מחברות הוועדה, פרופ' גליה גולן (פעילת שמאל ידועה, שהיא גם חברה בהנהלת "שלום עכשיו" ובהנהלת מרצ), לא היססה לטעון שהדרישה לאיזון פוגעת בחופש האקדמי של הסגל, ולפיכך היא דחתה גם את התביעה להצגת עמדות מאוזנת בפני הסטודנטים.
כששינה ראש הממשלה אריאל שרון את דרכו המדינית מקצה לקצה, חודשים לא רבים אחרי מערכת הבחירות, והודיע על פינוי כולל של רצועת עזה, שלו התנגד בתוקף במהלך הבחירות, רק קומץ אנשי שמאל היה מוכן בכלל להאזין לטענתם המוצדקת של אנשי הימין שהדבר דורש הכרעה מחודשת של העם – בבחירות או במשאל עם (אני אומר זאת, כמי שתמך אז, ותומך גם כיום, בהתנתקות, למעט ההכרה שהיה צריך להשאיר את חיילי צה"ל ברצועה לצורכי ביטחון). כשחסמה משטרת ישראל אוטובוסים של מפגיני ימין בקריית שמונה, בנימוק של מידע מודיעיני, ולפיו הם מתכננים לפרוץ את גבול רצועת עזה לכשיגיעו לדרום, רק אנשי שמאל מעטים יצאו למען חופש הביטוי של עמיתיהם מימין.
וכיום – כששופטי בג"ץ הורו על פינוי מגרון, בנימוק של בעלות פלסטינית פרטית על הקרקע (אף שזו לא הוכחה כלל בדיון המשפטי), ואחרי שאנשי מגרון קנו חלק מהקרקעות שבהן מדובר – עדיין מסרבים אנשי הפרקליטות לתת להם ליהנות מפירות קנייתם (אף שהממשלה עצמה החליטה שיש להימנע מפינוי אותו חלק שנרכש כחוק, אם אכן יוכח שנרכש כחוק), ולמעשה מסרבים לייצג בעניין זה את עמדת הממשלה. ושוב, אני אומר את הדברים כמי שבאופן עקרוני חושב שישראל צריכה להסתפק בגושי ההתיישבות הגדולים ביו"ש ולא להחזיק בחלקים צפופי האוכלוסייה הפלסטינית.
ומעל הכול מרחפת העובדה שהוויכוח עם המתנחלים, וגם עם החרדים, מתנהל לעתים קרובות מדי לא כוויכוח ענייני אלא בנימה של שנאה גורפת כלפי כלל הציבור שבו מדובר; למשל, ביטויי החרדה מ"ריבוי הכיפות" (הסרוגות) בצבא, בלי שאיש שואל את עצמו האומנם כל ה"כיפות" הללו שותפות לעמדות של סירוב פקודה או הדרת נשים, או שאולי מדובר במיעוט קטן גם בקרבם? שלא לדבר על כך שהחרדה מריבוי הכיפות עומדת כמובן בסתירה לתביעה מהחרדים שיתגייסו בהמוניהם לצבא, שמשמיעים אותם חוגים עצמם.
השורה התחתונה: מי שמתנגדים, בצדק גמור, לצעדים אנטי-דמוקרטיים מימין, קל וחומר מי שתובעים מאנשי הימין להתנגד בעצמם לצעדים אנטי-דמוקרטיים הבאים מצד המחנה שלהם, צריכים לבוא לשיח הזה בידיים נקיות ולהיות נכונים לבקר צעדים לא דמוקרטיים או בלתי הגונים, גם כשהם משרתים את עמדות השמאל. צריך להתנצל על חטאי העבר בתחום זה, ובעיקר לדאוג שהחטאים הללו לא יישנו, בהווה או בעתיד.
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.