פרלמנט

שיח ההתנתקות

מילון מונחים מקוצר

בדצמבר 2003 הכריז ראש הממשלה על תכנית מדינית ביטחונית להתנתקותה של מדינת ישראל מאזור חבל עזה ומאזור צפון השומרון. חוק יישום תכנית ההתנתקות התקבל בכנסת ב-16.2.2005.
החלטה זו עוררה את אחת המחלוקות הציבוריות הקשות ביותר שידעה מדינת ישראל. היא מבטאת פער בין מי שרואה שטחים אלה כמוחזקים בתפיסה לוחמתית זמנית לבין מי שרואה בהתיישבות בהם מימוש החזון הציוני של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל.
סביב קרע אידיאולוגי זה התפתח "שיח ההתנתקות" בין מתנגדי המהלך לבין תומכיו. במסגרתו הועלו טענות המתיישבים על אי-חוקיות וחוקתיותו של חוק ההתנתקות, בשל נסיבות לידתו ובשל תוכנו. לביסוס טענותיהם גייסו משתתפי השיח מונחים שגורים באופן שהוא לעתים מטעה או חסר. ההגדרות המוצגות כאן שואפות לספק רקע ומסגרת לכמה מן המונחים המקובלים ביותר בשיח ההתנתקות. הרשימה היא חלק ממילון מונחים המעובד בימים אלה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ויפורסם לקראת יישום תכנית ההתנתקות.

אי-ציות

"אי-ציות", "סרבנות", "מרי אזרחי" ו"מרי מצפוני" הם מונחים העומדים במרכז השיח ומבתרים את המחנות, גם בתוכם פנימה. זוהי מחלוקת על תוקפו של שלטון החוק מצד אחד, כנגד הכרעות מוסריות השוללות את הלגיטימציה של חוק כאשר אין הסכמה למדיניות שהוא מייצגה.

בשיטת המשטר הנהוגה בישראל, שבה אפשר לקבל החלטות מדיניות ביטחוניות ולאומיות מכריעות בהצבעות רוב פשוטות, אי-הציות מטעמים מצפוניים צובר כוח רב כאשר הוא פונה עורף לאותן החלטות.

ההיסטוריה של הסרבנות הפוליטית בישראל מגלה כי דרך פעולה זו ננקטה על-ידי שני קצות המפה הפוליטית. ראשיתה של הסרבנות המשמעותית בישראל בפעילותו של "גוש אמונים" בשנות השבעים", ובעיקר בהקמה המחתרתית של גושי התיישבות שבראשם "אלון מורה". מלחמת לבנון והתמשכות המשטר הצבאי ביהודה, שומרון וחבל עזה העצימו גם את הסרבנות משמאל, באמצעות התנועות "יש גבול", "האומץ לסרב", ומכתבי הקצינים והטייסים.

טיעון מוכר להצדקת האי-ציות הוא בעל גוון ליברלי, המצדיק אי-ציות בשם מימוש החירות האישית של כל אדם. טענה כזו, המעמידה את המצפון מעל לחוק, אינה יכולה להתיישב עם קיומה של מדינה דמוקרטית על בסיס ההנחה כי לאנשים שונים עמדות מצפוניות שונות. יחד עם זאת, בהקשרים ייחודיים אשר אינם מסכנים את יכולת המדינה להגשים את מטרותיה, הכירו שיטות המשפט השונות בחופש המצפון כפוטר מחובה חוקית. כך למשל ניתן פטור משירות צבאי לפציפיסטים וכן מעריכת הליך של הפסקת הריון לרופאים, מטעמי מצפון.

"התרת הסכמה פרטנית של כל אזרח לכל חוק וחוק, בנסיבות משתנות, אינה מאפשרת קיומם של המוסדות העיקריים של החברה"

לעומת האמור, מה שכונה אצלנו "סרבנות סלקטיבית", ובעיקר התנגדות לשירות במקום מסוים או במקרה מסוים, אינה מקובלת בישראל וברוב המדינות הדמוקרטיות. התרת הסכמה פרטנית של כל אזרח לכל חוק וחוק, בנסיבות משתנות, אינה מאפשרת קיומם של המוסדות העיקריים של החברה, ביניהם הצבא, ועלולה לגרום להתפרקותם אם תורחב.

המדינות הסקנדינביות היו הראשונות לחוקק, בתחילת המאה העשרים, חוקים המתירים סרבנות מטעמי מצפון. גרמניה, צרפת, ארצות הברית ובריטניה מכירות גם הן בחוק סרבנות מלאה על רקע מצפוני. סרבנות ממוקדת מוכרת רק בהולנד.

פקודה בלתי-חוקית בעליל

המונח "פקודה בלתי-חוקית בעליל" לקוח מתוך פסק הדין של בית הדין הצבאי לערעורים בפרשת כפר קאסם - פרשה ידועה ועגומה בתולדות מדינת ישראל. האירוע התרחש ביומה הראשון של מלחמת סיני, 29 באוקטובר 1956, לאחר הטלת עוצר על כפרי "המשולש הקטן", וביניהם כפר קאסם.

ארבעים ושבעה איש, בהם ילדים, נעצרו לאחר הטלת העוצר ונורו בדם קר, בגין הפרתו - למרות שחזרו לתומם מעבודתם בשעה מאוחרת, מבלי שנודע להם על עצם הטלת העוצר. האירוע נדון בבית המשפט, שם טענו החיילים להגנתם את טענת "הגנת הציות לפקודה", לפיהם מילאו פקודה ולכן אינם נושאים באחריות פלילית למעשה.

בית המשפט דחה את טענות הנאשמים וטבע שני מונחים עקרוניים: חובת אי-הציות ל"פקודה בלתי-חוקית בעליל"; ומבחן "הדגל השחור", שבאמצעותו אפשר ללמוד מהי פקודה חוקית, מהי פקודה לא-חוקית בעלית. כך הסביר בית המשפט את משמעות המונחים:

"סימן ההיכר של פקודה 'בלתי-חוקית בעליל' - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!' לא אי-חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת-למחצה, לא אי-חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי-חוקיות ודאית והכרחית, המופיעה על פני הפקודה עצמה; אופי פלילי ברור של הפקודה או מעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי-חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - זוהי מידת אי-החוקיות בעליל הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו".

במשך השנים נעשה שימוש תדיר במונחים אלה, כמו בפרשה הידועה כ"גבעתי א'", בה הוכה קשות אב למבוקש, וב"פרשת יהודה מאיר" כפר ביתא ובכפר חווארה ב-1988, בה הוכו צעירים מן הכפרים בהוראת מפקד זה. המונח עמד גם בבסיס הנמקת הסירוב לשרת בשטחים מטעמי מצפון בשל התנגדות לעוולות הכיבוש, בפרשת סרבן הגיוס יונתן בן ארצי.

כיצד אפשר לזהות פקודה בלתי-חוקית בעליל? הגישה הדמוקרטית בוחנת את הפקודה הצבאית לאורו של החוק; זאת בהתבסס על העיקרון כי בדמוקרטיה הפקודה כפופה לחוק, וסיווגה כבלתי-חוקית נעשה רק אם היא נוגדת בגלוי חוק או נורמה משפטית קיימת. הכוונה גם לפקודות המנוגדות בגלוי לעקרונות העומדים בסיס החוק ולא רק לחוק עצמו.

אם מועלית טענה מרחיקת לכת יותר בדבר אי-חוקיותו של החוק עצמו, היא תשמש נושא למשפט (להכרעת בית המשפט העליון בישראל) ואינה בתחום הכרעתו של החייל או האזרח "הפשוט".

גישה אחרת ובעייתית יותר היא סיווגה של פקודה כבלתי-חוקית בעליל על-פי אמת מידה מוסרית, בשל היסוד האישי-סובייקטיבי המאפיין אותה. בדרך זו, פקודה בלתי-חוקית לפי השקפתו של חייל אחד עשויה להתפרש על-ידי אחר כחוקית.

כדי לפתור בעיה זאת היו מי שהציעו לראות בכללי הצדק הטבעי (או בעקרונות המשפט הבי-לאומי) את הבסיס המוסרי שלפיו תיבחן כל פקודה. הצעה זו פותרת את הבעיה במדינות האירופיות שאימצו חוקית עקרונות אלה; כך שנוצרת זהות בין חוק לבין עקרונות מוסריים מוסכמים.

בישראל המצב שונה: (א) מנקודת מבט משפטית - ישראל לא נתנה מעולם תוקף משפטי לכלל העקרונות המכונים "כללי הצדק הטבעי", כך שאי-אפשר לראותם כחוק; (ב) מנקודת מבט אידיאולוגית - כללים אלה אינם משקפים בסיס מוסרי מוסכם בישראל משום שאינם מקיפים גם את מערכת הערכים הדתית, המשמשת לעתים קרובות מניע לסרב לפקודה.

מעמדו המשפטי של חופש הביטוי בישראל

הדמוקרטיה עומדת במבחניה הקשים ביותר לאחר קבלת החלטות מכריעות שבהן הרוב כופה את דעתו של המיעוט. כאן מוכח חוסנה של הדמוקרטיה, ועמידתה לא תתאפשר ללא הבטחת זכויות המיעוט. הזכות הרחבה לחופש הביטוי והזכויות הנגזרות ממנה להתאים ולהפגין עומדות במוקד הבטחת זכויות המיעוט למחאה ולהשפעה.

חופש הביטוי מוגדר כך במילון אבן-שושן: "הזכות הנתונה לכל אדם להביע בפומבי את דעותיו, גם אם הן מתנגדות לעמדה הרשמית של הממשלה". על-פי ההצהרה האוניברסלית של האו"ם ניתנת בידי כל אדם הזכות: "להחזיק בדעות בלא הפרעה. לכל אחד הזכות לחופש הביטוי. זכות זו כוללת חירות לחפש, לקבל ולהעניק מידע וראיונות מכל סוג, בלי התחשבות בגבולות מדיניים, בין בעל פה, בין בכתב ובין בדפוס, בדרך אמנותית או בכל דרך שיבחר".

"כמו על כל זכות יסוד, מוטלות גם על זכות זו מגבלות הנדרשות כאשר היא מתנגשת עם זכויות וערכים בסיסיים אחרים."

מקובל לומר כי קיומה או היעדרה של זכות זו קובעים את אופי המשטר הנוהג במדינה, וכי חופש הביטוי והדמוקרטיה קשורים בקשר בל יינתן מן הזכות לחופש הביטוי והדמוקרטיה בקשר בל יינתק. מן הזכות לחופש הביטוי נגזרות חירויות רבות אחרות: חופש המצפון, חופש הדת, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות, הזכות להפגין, חופש האמנות והמדע.

זכות זו לא עוגנה מעולם בחוק הישראלי; אולם כיצד הפסיקה קיבלה מעמד חוקתי לראשונה בהחלטה הידועה כפסק דין "קול העם" ב-1953. בהחלטה זו הכיר בית המשפט העליון בישראל בזכות לחופש הביטוי כחלק משמעותי של המשטר הדמוקרטי. לשון ההחלטה קובעת כי הזכות לחופש הביטוי היא "זכות עילאית ... [ה]מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות..."

לדעת רבים, לאחר חקיקת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" אפשר להתייחס גם אל הזכות לחופש הביטוי כזכות-על המעוגנת בחקיקה. יש החולקים על כך, בשל היעדר אזכור של הזכות בחוק.

חופש הביטוי זכה בבתי המשפט בישראל להגנה משפטית רחבה, שהשתקפה פעם אחר פעם בפסיקות בית המשפט. אחת הפסיקות הידועות ניתנה בבית המשפט העליון בעניינה של תנועת כ"ך, ובה הכריעה בית המשפט בשם חופש הביטוי נגד רשות השידור על החלטתה הגורפת לאסור ראיונות עם אנשי המפלגה.

חופש הביטוי וערכים אחרים
מעמדה המיוחד של הזכות לחופש הביטוי אינו הופך אותה לערך מוחלט. כמו על כל זכות יסוד, מוטלות גם על זכות זו מגבלות נדרשות כאשר היא מתנגשות עם זכויות וערכים בסיסיים אחרים.

האמרות "ביטוי אינו מעשה" או "בדמוקרטיה אין מחשבות כפירה" יכולות לעמוד לזכות התרה גורפת של כל ביטוי. יחד עם זאת, אי-אפשר להתעלם מן הקשר הקיים בין חופש ביטוי לבין פגיעה והסתה.

חופש ביטוי לא-מוגבל אינו מקובל בשיטת משפט כלשהי. גם במורשת היהודית נאמר לגבי לשון הרע כי: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים". הרשעתה של טאטיאנה סוסקין ב-1977 על פגיעה ברגשות הדת נבעה גם היא מנקודת מוצא כזאת.

לפי פסיקת בתי המשפט בישראל, הערכים העדיפים שהזכות לחופש הביטוי נסוגה מפניהם הם שמירה על החיים ושלמות הגוף, ושמירה על ביטחונה וקיומה הדמוקרטי של המדינה. ערכים מוגנים סופים נמצאים במעמד שווה לזכות לחופש הביטוי הם: הזכות לכבוד האדם והגנה על רגשות דתיים, זכות הקניין וחופש התנועה; אך היא עשויה ליסוג מפניהם בהתאם לנסיבות.

הגבלות חוקיות על חופש הביטוי

חוק העונשין מספק את עיקרי ההגבלות התוכניות על חופש הביטוי בישראל. לפי החוק אסור פרסום הסתה לגזענות, אסורה קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור או השמעת דברי תמיכה במעשה כזה. בנוסף, החוק אוסר גם על פגיעה ברגשות הדת. הפקודה למניעת טרור אוסרת על פרסום דברי אהדה ותמיכה בארגון טרור או הזדהות עם מעשה טרור; חוק בתי  המשפט מגביל פרסומים על אודות הליכים משפטיים; חוק איסור לשון הרע מגביל פרסום לשון הרע. חוק הגנת הפרטיות אוסר על הפרה של חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם. כמו כן, תקנות הגנה (שעת חירום) 1945 מאפשרות צנזורה מטעם ביטחון על הפרסומים בישראל.

בחברה מקוטבת כמו החברה הישראלית - וביתר שאת לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין - מוקד העניין מצוי בהגבלת חופש הביטוי בגין הסתה לגזענות ולאלימות, כאשר המילה "הסתה" מכוונת להצביע על קשר אפשרי בין אמירה לבין פעולה אסורה אלימה או תוקפנית. החקיקה בעניין זה קיימת מזה שנים רבות; אולם העניין בה גובר בעתות משבר, שבהן מושמעים ונשמעים ביטויים רבים יותר השנויים במחלוקת.

בעצם ימים אלה נדונה הצעת הפרקליטות לתקן את סעיפי ההסתה בחוק העונשין באופן שיקל על התביעה להעמיד לדין משמיעי ביטויים קיצוניים. הצעה זו חושפת את שורש המחלוקת בדבר המותר והאסור בשיח הפוליטי. מתנגדי ההצעה רואים בה ניסיון להדיר קבוצות אידאולוגיות שלמות מתחום השיח הפוליטי הלגיטימי, וכניעה להלך הרוחות הסוער בחברה הישראלית של היום. התומכים בתיקון מצדדים בהגדרה צרה יותר של השיח הציבורי והפוליטי, כדי להגן על ערכים עליונים כמו קדושת החיים וקיומה של החברה הדמוקרטית.

במבט השוואתי, ארצות הברית וגרמניה מציגות שתי עמדות מנוגדות בעניין זה. בארצות הברית חופש הביטוי מוגן באופן רחב עד כדי כך שהוא נחשב לסמלה התרבותי. בגרמניה, לעומת זאת, גוברים ערך טובת הכלל והזכות לפרטיות ולשם טוב על הזכות לחופש הביטוי. את המצב המשפטי בגרמניה, אפשר להסביר במונחים היסטוריים, בעקבות השימוש ההרסני בהגנות על חופש הביטוי שעשתה המפלגה הנאצית בתקופת רפובליקת ויימאר. גישה זו מאפיינת את מרבית מדינות אירופה, בשונה מן הגישה הנהוגה בארצות הברית.