כלכלת ארגנטינה - קורבן של קרן המטבע הבין-לאומית?
המשבר הכלכלי שארגנטינה נקלעה אליו לאחרונה הוא מן החמורים ביותר שידעה מדינה כלשהי. החוב החיצוני הענק שארגנטינה חייבת לקרן המטבע הבין-לאומית, לבנק העולמי, למדינות אחרות ולמשקיעים זרים הביא לאי-שקט ולתסיסה אזרחית. בעקבות זאת התפשט המשבר הכלכלי גם לתחומים הפוליטיים, החברתיים והחוקתיים: בתוך פחות מחודש התחלפו חמישה נשיאים ברחובות פרצו מהומות והפרות סדר אזרחים רבים נותרו חסרי כול, על סף רעב הציבור איבד את אמונו במערכת הפוליטית, וחמור מזאת - במשך תקופה קצרה היה נדמה כי נשקפת סכנה ליציבותו של המשטר, אשר תפס באמצע שנות השמונים את מקומו של המשטר הצבאי האפל והיה אחראי מאז למעברהּ ההדרגתי של ארגנטינה למסגרת שלטון דמוקרטית מהותית.
המשבר הכלכלי שארגנטינה נקלעה אליו לאחרונה הוא מן החמורים ביותר שידעה מדינה כלשהי. החוב החיצוני הענק שארגנטינה חייבת לקרן המטבע הבין-לאומית, לבנק העולמי, למדינות אחרות ולמשקיעים זרים הביא לאי-שקט ולתסיסה אזרחית. בעקבות זאת התפשט המשבר הכלכלי גם לתחומים הפוליטיים, החברתיים והחוקתיים: בתוך פחות מחודש התחלפו חמישה נשיאים ברחובות פרצו מהומות והפרות סדר אזרחים רבים נותרו חסרי כול, על סף רעב הציבור איבד את אמונו במערכת הפוליטית, וחמור מזאת - במשך תקופה קצרה היה נדמה כי נשקפת סכנה ליציבותו של המשטר, אשר תפס באמצע שנות השמונים את מקומו של המשטר הצבאי האפל והיה אחראי מאז למעברהּ ההדרגתי של ארגנטינה למסגרת שלטון דמוקרטית מהותית.
המשבר העלה לאחרונה ספקות בנוגע לתפקיד שמילאה בו קרן המטבע הבין-לאומית (IMF) ובנוגע לתועלת הצומחת מן המדיניות של מוסד פיננסי בין-לאומי זה. המדיניות מתמצה בהטפה ובעידוד אגרסיבי לרפורמות מבניות בתמורה למענקי ענק. סדר היום של ה-IMF מתמקד בשכנוע של ממשלות המדינות המתפתחות ליישם עקרונות של שוק חופשי, סחר חופשי, הפרטה מואצת של נכסי המדינה ואווירה פתוחה להשקעות זרות.
רבים רואים בארצות הברית - במדיניות החוץ שלה, ובמוסדות הכלכליים העולמיים שהיא דומיננטית בהם (IMF, הבנק העולמי) - את האשמה העיקרית במשבר החמור שארגנטינה נקלעה אליו. כמו כלכלות מתפתחות נוספות, ארגנטינה שוכנעה על-ידי ארצות הברית בראשית שנות התשעים להנהיג רפורמות כלכליות ולאמץ מדיניות נאו-ליברלית של שוק חופשי. במסגרת מדיניות זו הוסרו המכסים, הופרטו חברות ממשלתיות, נפתחו הדלתות בפני חברות רב-לאומיות, והמטבע המקומי - הפֶּסו - הוצמד לדולר האמריקני. במשך כמה שנים נראה היה כי המדיניות מצליחה: משקיעים זרים רבים השקיעו בארגנטינה, הכלכלה צמחה בשיעורים נאים וחלה עלייה ברמת החיים במשך כמה שנים רצופות. אולם ב-1997 התהפכה המגמה. תנופת הרפורמות נחלשה, וחלה עלייה משמעותית בהוצאות הממשלה. הדבר גרר עלייה בגביית המסים, אשר בצירוף למערכת הביורוקרטית המסורבלת שהחלו להתגלות בה סימני שחיתות גוברים הביאה להאטה כלכלית חריפה.
כאשר חלה האטה בצמיחה, קרן המטבע הבין-לאומית לא הצליחה לסייע. במקום להזהיר מפני ההשלכות החמורות של המדיניות המוניטרית (הצמדת הפֶּסו לדולר) ולהציע צעדים הדרגתיים לנסיגה ממדיניות זו, דחקו פקידי הקרן שוב ושוב במנהיגי ארגנטינה לנקוט משטר חמור של צעדי מנע כתנאי לקבלת סיוע, כגון צמצום חד בהוצאות הממשלה והעלאה של גביית המסים. צעדים אלה בעיצומו של מיתון כלכלי גרמו בדיעבד רק להחמרת המצב.
ואז, בראשית דצמבר 2001, החליטה ה-IMF להשעות מענק נוסף לארגנטינה. התואנה להשעיה זו הייתה כי מענק נוסף לא יסייע לכלכלה החולה, וכי עד שהכלכלה החופשית למחצה של ארגנטינה תתגבר על הניהול הלקוי ועד שהממשלה תחזור למסלול הרפורמות אין טעם בהעברה נוספת של כספי סיוע. לראיה, טענו הכלכלנים, עד להשעיה של המענק כבר הספיקה ה-IMF להעביר במהלך 2001 כ-40 מיליארד דולר לארגנטינה, אך הדבר לא עזר. בעקבות ההשעיה חלה החמרה מהירה במצב המשק, שהביאה למשבר עמוק במדינה. עתה החלו להישמע ביקורות נוקבות כלפי קרן המטבע - לאו דווקא כלפי מעשה ההשעיה לגופו, אלא כלפי המדיניות שלה ככלל שנתפסה על-ידי המבקרים כמתנשאת, קרה ומתעלמת מן הגורם האנושי.
ביקורות דומות כלפי מדיניות ה-IMF הושמעו כבר בעת המשבר הפיננסי שפקד את דרום-מזרח אסיה ב-1998, אולם אז הן לא זכו לתהודה רבה. המצב כיום שונה בתכלית והביקורות זוכות לבמה ציבורית רחבה - דבר שמשתלב גם עם ההפגנות המתוקשרות של מתנגדי הגלובליזציה.
כבר בשנות השמונים ניכרה תחילת המעורבות הפעילה של ה-IMF באמריקה הלטינית. באותו עשור סבלו מדינות ממשבר כלכלי שנבע מגירעונות וממדיניות פיסקלית רופפת אשר הובילו לאינפלציה משתוללת. ה-IMF הורתה לממשלות להנהיג צעדי צנע, להדק את המדיניות המוניטרית, לצמצם בהוצאות הממשלה ולהגיש תקציבים מאוזנים כתנאי מוקדם לקבלת סיוע. המלצות אלה יושמו, ובמידה רבה בזכותן עלו מדינות רבות, וביניהן ארגנטינה, על דרך המלך של צמיחה כלכלית.
ב-1997 התפתח משבר כלכלי בתאילנד. גם הפעם התנתה ה-IMF את הסיוע בצעדים דומים לאלה שהמליצה עליהם עשור קודם לכן, והוסיפה לעשות כך גם כאשר המשבר התפשט למדינות נוספות באזור. אולם הפעם התרופה לא התאימה: לא הייתה אינפלציה, הממשלות הנהיגו מדיניות מוניטרית הדוקה והיו בעודף תקציבי. דרישות ה-IMF להידוק החגורה דרדרו את האזור למשבר כלכלי במקום לחלץ אותו ממנו.
באביב 1998 הגיע המשבר לרוסיה. כאשר ברית המועצות התפרקה ורוסיה פתחה במעבר לכלכלת שוק בראשית שנות התשעים, היו כלכלני ה-IMF מעורבים מאוד במתן עצות ובהתוויית מדיניות. אולם גם כאן התגלו חולשותיה של מדיניות ה-IMF. כלכלני הארגון לא היו מצוידים בידע מספק על ההיסטוריה הרוסית, על המוסדות הפוליטיים ועל התרבות הפוליטית שלה וכן על רכיבי כלכלתהּ. חמור מזאת - הם היו משוכנעים כי אינם זקוקים לידע מסוג זה, מכיוון שהאמינו כי העקרונות הפועלים על כוחות השוק הם אוניברסליים ואינם אמורים להיות מושפעים ממאפיינים פרטיקולריים. בהתאם המליצו על צעדים חריפים ומהירים, כגון הפרטה מואצת אשר במקום לעודד יזמות ותחרותיות (כפי שאמור היה לקרות "לפי הספר") הביאה לצמיחתה המהירה של אוליגרכיה שהשתלטה על כל נכסי המדינה. כאשר פרץ משבר כלכלי ברוסיה ב-1998 מיהרו ראשי ה-IMF לעמוד לצד האוליגרכים. הקרן העבירה לרוסיה יותר מ-22 ביליון דולר כדי לחלץ אותה מן המשבר החמור שנקלעה אליו, אולם הדבר לא עזר לאזרחים הפשוטים. רובם הגדול היה מצוי בקשיים כלכליים ואיבד את אמונתו בכוחות השוק החופשי.
המשבר בארגנטינה חשף פעם נוספת את חולשותיה של המדיניות המומלצת של ה-IMF. המרשם שנכפה על ראשי הממשל בארגנטינה מטעם כלכלני ה-IMF גרם דווקא להחמרת מצב המשק. יש הטוענים כי אין לראות בקרן המטבע את האחראית למצב הקטסטרופלי שארגנטינה הגיעה אליו אך הביקורות כלפי המוסד הפיננסי החשוב הזה גוברות והולכת באופן כללי, כשהן מתמקדות בשני מישורים:
ביקורת ספציפית על טיב ההמלצות: התרופות הכלכליות שהקרן רושמת מחמירות דווקא לעתים קרובות את מצב החולה (הופכות האטה למיתון ומיתון למשבר חמור). יש הטוענים כי קיים טעם לפגם בדרישה מן הממשלה לנקוט בצמצום הוצאות ובהידוק חגורה דווקא כאשר האזרחים נתונים במצב קשה.
ביקורת כללית ועקרונית על אופי ה-IMF ועל תהליכי קבלת ההחלטות בה: הטענה הראשית היא שה-IMF לא קשובה בכנות למדינות המתפתחות שהיא אמורה לסייע להן. כמו כן, היא פוגעת בהליך הדמוקרטי על-ידי כפיית מדיניות על ממשלים ריבוניים. בנוסף, כלכלניהּ מואשמים בהתנשאות על כלכלני המדינה מקבלת הסיוע, למרות שאינם בקיאים במידה מספקת בפרטים הייחודיים של כל מדינה והם חסרים ניסיון להתמודד עם מאפייניה הספציפיים. אולם דומה שהביקורת החמורה ביותר היא שקרן המטבע הבין-לאומית מתנהלת כמועדון סגור וחשאי שאינו מחויב לעקרונות הדמוקרטיים של דיווחיות (accountability) ושקיפות.
מדיניות כלכלית היא קרוב לוודאי הרכיב החשוב ביותר בקשריה של ארצות הברית עם שאר העולם ואולם, תרבות קבלת ההחלטות במוסדות הכלכליים הבין-לאומיים - הפועלים לפי סדר יום אמריקני ומתווים מדיניות זו - אינה דמוקרטית במפגיע.
מצעד הנשיאים
המשבר הכלכלי של ארגנטינה התבטא גם במשבר פוליטי וחוקתי חמור, כאשר במהלך תקופה של פחות משבועיים התחלפו חמישה נשיאים.
20 בדצמבר 2001
בעקבות המשבר הכלכלי החמור והמהומות ברחובות התפטר הנשיא פרננדו דה לה-רואה (מפלגת ברית השמאל), שכיהן בתפקיד מאז ניצח בבחירות לנשיאות באוקטובר 1999.
21 בדצמבר 2001
לפי חוקת ארגנטינה, בהיעדר סגן נשיא מחליף את הנשיא המתפטר נשיא הסנט, עד שהפרלמנט בוחר נשיא אחר או עד שנקבעות בחירות חדשות. בהתאם לכך מונה נשיא הסנט רמון פוארטה לנשיא ביניים.
23 בדצמבר 2001
פוארטה נשאר בתפקיד יומיים, עד לבחירתו (על-ידי בית הנבחרים) של אלפונסו רודריגז סאה מהמפלגה הפרוניסטית לנשיא זמני שישמש בתפקיד עד לבחירות חדשות שנקבעו למרס 2002. ברם, רודריגז נותר בתפקידו שמונה ימים בלבד. הוא עורר את החשד כי לא יכבד את ההחלטה לקיים בחירות חדשות במרס, ותחת זאת ינסה לדבוק בתפקיד הנשיא עד לתום תקופת הכהונה ב-2003. בעקבות זאת איבד את גיבוי מפלגתו, דבר שבצירוף למהומות הרחוב שהתחדשו אילץ אותו להתפטר.
30 בדצמבר 2001
בעקבות התפטרותו של רודריגז התפקיד היה אמור להימסר לפיקדון, פעם נוספת, לנשיא הסנט פוארטה. אולם הפעם הוא סירב לקבלו, והתפטר מנשיאות הסנט. הבא בתור במדרג הפוליטי היה יו"ר הבית התחתון אדוארדו קאמאנו, שהתמנה לנשיא ביניים.
1 בינואר 2002
בית הנבחרים התכנס ומינה את אדוארדו דואלדה לנשיא. ההערכות הן כי דואלדה, שהפסיד בבחירות לנשיאות ב-1999, ייהנה מגיבוי להמשך כהונתו עד ל-2003, המועד שבו אמורות להתקיים בחירות לנשיאות.
הכתוב מבוסס על:
* Blustein, P., The Chastening: Inside the Crisis that Rocked the Global Financial System and Humbled the IMF, New York: Public Affairs, 2001.
* Krugman, P., "Crying with Argentina," The New York Times, January 1st 2002.
* Pearlstein, S., "For IMF Argentina was an Unsolvable Puzzle," Washington Post, January 3rd 2002, p. E01.
* Stiglitz, J., "What I Learned at the World Economic Crisis," The New Republic, Apri.