מאמר דעה

הפרטיות שבכיס שלנו

על הקלות הבלתי נסבלת בוויתור על פרטיות

| מאת:

חוק הגנת הפרטיות בישראל תוקן בשנת 2007 ולא נראה שהמחוקקים צפו את תדירות הפגיעות בפרטיות והפיכת דרישת "ההסכמה" לפארסה. כך, למשל, מי שהתקין אפליקציית פנס חינמית בסלולרי, "הסכים" על הדרך להתקנת תוכנת ריגול על מכשיר הנייד שלו

בית המשפט העליון סירב לאחרונה לאפשר ערעור על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים הפוסלת את הפרקטיקה הנוהגת של המשטרה הצבאית לבצע חיפוש בטלפונים סלולריים של נחקרים. המשטרה הצבאית לא ביקשה צו שיפוטי כדי לבצע את החיפוש אלא הסתמכה על הסכמת הנחקר בלבד, והחיפוש נעשה באמצעים טכנולוגיים כאשר הנחקר עצמו כלל לא בסביבה. היועץ המשפטי לממשלה תמך גם הוא בעמדה שדי בהסכמת הנחקר כדי להכשיר חיפוש שכזה ואין צורך בצו בית משפט.

והאמת, למה לא? הרי כולנו לוחצים על ה"אני מסכים" לפחות פעם ביום, לרוב בקוצר רוח ומבלי לקרוא למה אנחנו מסכימים באמת, רק כדי להתחיל כבר בהתקנה של האפליקציה שאותה אנחנו רוצים להוריד. מה שכתוב באותיות הקטנות האלה בדרך כלל הוא שהאפליקציה תפגע לנו בפרטיות באיזושהי דרך, אבל די בהסכמה שלנו כדי להתיר את הפגיעה.

חוק הגנת הפרטיות בישראל שנחקק אי שם בשנת 1981, קובע שכל שנדרש ממי שרוצה לפגוע בפרטיותנו הוא לקבל הסכמה מדעת. אבל, כאשר תוקן החוק בשנת 2007 והוכנסה דרישת ההסכמה מדעת לא נראה שהמחוקקים צפו את תדירות הפגיעות בפרטיות ואת היקפן בפעילות הדיגיטלית שלנו. בחלוף הזמן דרישת "ההסכמה" הפכה לפארסה. כך, למשל, מי שהתקין אפליקציית פנס חינמית בסלולרי, "הסכים" על הדרך להתקנת תוכנת ריגול על מכשיר הנייד שלו. מי שמסכים היום לחיפוש בטלפון הנייד שלו, מסכים לחשוף את התמונות השמורות עליו, הודעות ה"וואטסאפ" שלו, כולל אלו שנמחקו, רשימת אנשי הקשר שלו, אתרי האינטרנט בהם ביקר ואף תדירות ההקלקות על תוכן מסוים או שימוש באפליקציה מסוימת.

לא בכדי אמרה על כך נשיאת העליון נאור "טלפון זה להיכנס עמוק לנשמה, הרבה יותר מאשר להיכנס לבית".

האם כשחייל, שגם כך נמצא בלחץ בגלל חקירה של משטרה הצבאית, ונותן את "הסכמתו" לחיפוש בטלפון הנייד מעלה בדעתו את כמות המידע האישי שניתן יהיה לחשוף עליו? את הראיות בגין עבירות פליליות שלכאורה ביצע, או את המסקנות לגבי מצבו הבריאותי, הנפשי והאישי שניתן להסיק ממידע זה?

תמיכתו של היועץ המשפטי לממשלה בעמדה המאפשרת חיפוש בסלולריים "בהסכמה" מלמדת שני דברים. ראשית, שהסכמה, גם אם ניתנת מרצון חופשי, אינה יכולה לשמש פטור גורף מפגיעה בפרטיות, כפי שקיים היום בחוק הגנת הפרטיות. יש צורך בשינוי החוק כך שיחזק את דרישת ההסכמה מדעת דווקא על ידי צמצומה לנסיבות מסוימות ויתיר וגם יאסור פגיעות אחרות בזכות לפרטיות בהתאם לתנאים מפורטים בלי קשר להסכמה או אי הסכמה. במילים אחרות, צריך להסדיר בחקיקה את הסמכות לבצע חיפוש בטלפון נייד באופן שיבהיר את הכללים החלים על כלל גופי החקירה . שנית, עמדת היועץ המשפטי לממשלה ממחישה שיש צורך בשינוי יסודי ברמת האוריינות הדיגיטלית של מקבלי ההחלטות, שכנראה אינם מפנימים עד תום את היקף העקבות הדיגיטליים שאנו מותירים אחרינו בכל פעולה שאנו עושים. בכיסו של כל אחד מאיתנו מצוי היום מכשיר שאוסף מידע על מיקומנו הפיזי, קצב הליכתנו וגם לעתים על השיחות שאנו מקיימם פנים אל פנים . ניתן לדעת בדיוק מה כל אחד אומר, עושה, מקליד, מצלם, מסמס, קונה, מוכר, גונב, אוכל, שותה, לובש, ובחברת מי. כשמקבל החלטות חושב שרשויות החקירה צריכות לקבל מידע על כך, הוא מרחיב, אולי באופן לא מודע, את השליטה של רשויות השלטון עלינו. גם אם המפתח הוא שינוי חקיקתי מחויב המציאות, טוב יעשו מקבלי החלטות אם יחשפו עצמם לידע ולאוריינות הנדרשים מהם בעולם דיגיטלי ויקחו זאת בחשבון בקבלת החלטות הנוגעות לפרטיות.

פורסם לראשונה במעריב.