דו"ח מסכם של עבודת הצוות האזורי - המועצה הציבורית

נייר רקע לכינוס השמיני של המועצה הציבורית.

חברי הצוות

ראש הצוות: פרופ' רפי בראל

חברים:
פרופ' יהודה גרדוס, אונ' בן-גוריון
פרופ' גדעון דורון, אונ' ת"א
עו"ד אייל נון
דורון נבות, המכון הישראלי לדמוקרטיה

הבעיה והצורך במערכת אזורית 

מערכת השלטון היום כוללת מצד אחד את השלטון המרכזי ומצד שני את השלטון המקומי. השלטון המקומי (הרשויות המקומיות והמועצות האזוריות) אחראי על תחומים מוגדרים של אספקת שירותים לאוכלוסייה המקומית, הקשורים בצרכים היומיומיים ביישוב. פוליטית הוא נשען על בחירות ישירות לרשויות, כלכלית הוא נשען על גביה של מסים מקומיים. עדיין תלותו בשלטון המרכזי היא משמעותית מאוד, בעיקר בתחום הכלכלי כאשר חלק ניכר מתקציביו מגיעים מהממשל המרכזי. הצורך בקיומו של דרג אזורי במערכת השלטון הקיימת נובע משלוש קבוצות של גורמים: האחת היא קיומם של צרכים המאפיינים אזורים שלמים. השנייה היא קיומם של יתרונות לגודל בפעילויות המבוצעות על-ידי רשויות מקומיות בנפרד. השלישית היא העיוותים העשויים לנבוע מכך שקבלת ההחלטות במדינה מתמקדת בעיקר בממד הסקטוריאלי או המקומי תוך התייחסות שולית יחסית לממד הטריטוריאלי.

בין הצרכים האזוריים, ניתן לציין:

• קיומם של מאפיינים כלכליים כלל אזוריים העשויים להשפיע על כלל הרשויות באזור נתון ולחייב אמצעי מדיניות מקיפים לכלל האזור. לדוגמא קיומם של משאבי טבע אופייניים לאזור מסוים, משאבי תיירות שניתן למצות את הפוטנציאל הטמון בהם על בסיס כלל אזורי, סוגיות אקלימיות או אקולוגיות הנוגעות לאזור שלם, ועוד. 
• קיומן של בעיות כלכליות או חברתיות הנוגעות לרוב האוכלוסייה של האזור והנובעות ישירות ממאפייניו, כגון בעיות של אבטלה ועוני הקשורות למיקום האזור בפריפריה, קשיים הנובעים מרמה נמוכה של הון אנושי כתוצאה ממבנה דמוגרפי היסטורי, ועוד.
• קיום זהות תרבותית, חברתית, קהילתית ייחודית לאזור.
  קיום קשרים תוך אזוריים בין היישובים השונים המחייבים תכנון כלל אזורי של רשתות תחבורה, תקשורת, ועוד.

בתחום היתרונות לגודל, ניתן לציין:

• קיומם של שירותים המסופקים על-ידי הרשויות המקומיות בנפרד, ושניתן לספק אותם בצורה יעילה יותר באמצעות מערכת כלל אזורית, כגון אספקת שירותי איסוף וסילוק אשפה, רשתות מים, וכד'.
  צמצום התחרות בין הרשויות במשיכת פעילות כלכלית, והערכות במקוות תעסוקה אזוריים תוך שיפור הנגישות של כל יישוב אליהם, כפי שהומלץ על-ידי תכנית המתאר הארצית תמ"א35.

בתחום הממד הטריטוריאלי, ניתן לציין:

• לקבלת החלטות ברמה הלאומית על בסיס סקטוריאלי (כגון פיתוח של ענפי תעשיית היי-טק, מדיניות תשתיות, וכד') יש השלכות מרחביות לעתים מרחיקות לכת: מדיניות קידום היי-טק לדוגמא עשויה להוביל לריכוזיות הפיתוח הכלכלי במרכז הארץ ולניוון יחסי של אזורי פריפריה. קיומו של דרג אזורי בממשל עשוי להקל את הכללת השיקולים של השלכות המדיניות הלאומית על קבוצות אוכלוסייה באזורים שונים.
• פיתוח דרג ממשל אזורי עשוי לתרום לשיכוך שסעים חברתיים. פיתוח יחידת ממשל על בסיס אזורי תהווה תמריץ חיובי לחברי הקבוצות השונות למצוא את האינטרסים המשותפים להם, והיא תעודד אותם לראות אלה באלה שותפים ובני ברית, ולא יריבים ואויבים.
• חלק מהבעיות החברתיות והשסעים עשויים להתמתן אם הם יקבלו אופי מקומי ואזורי, ואם הפתרונות למצוקות החברתיות יהיו אזוריות. כך למשל, מצוקות הבדואים בנגב עשויות לקבל אופי מתון יותר והפתרונות למצוקות אלה יהיו בני יישום, אם במקום לטפל במגוון המצוקות (עוני, בריאות, פשיעה וכדומה) כבעיה לאומית שהיא תולדה של סכסוך לאומי-אתני ממושך ואולי בלתי פתיר, הפתרונות יינתנו במסגרת אזורית של פיתוח מרחב הנגב.
• הערכות מחודשת של השלטון באמצעות החדרה של אלמנט אזורי בתוך המערכת השלטונית עשויה על כן להוביל לשיפור מצב הרווחה הכלכלית והחברתית של כלל האוכלוסייה, בכך שהיא תקל על תפקוד כלכלי יעיל יותר של פונקציות מוניציפליות שונות, תאפשר מיצוי של פוטנציאלים אזוריים באמצעות כלל האוכלוסייה במקום, תצמצם פערים בין האזור ואזורים אחרים בכך שתאפשר ייצוג הולם של האזור מול הממשל המרכזי בטיפול בבעיותיו הייחודיות. אנו רואים את מטרתו המרכזית של דרג הממשל האזורי כקידום האינטרסים המשותפים של תושבי אזור מסוים, בין אם הללו אינטרסים פוליטיים, כלכליים, תרבותיים או אחרים, שקשורים לאיכות חייהם של תושבי האזור. ההגיון הבסיס שעומד מאחורי רעיון האזוריות הוא שהתארגנות ברמת הרשויות המקומיות אינה מספקת את מגוון הצרכים והפוטנציאל הגלום בהתארגנות על-בסיס יחידה שלטונית גדולה יותר. לצד זאת, הצרכים המשותפים של תושבי האזור לא מקבלים מענה נאות ברמה הלאומית.
• דרג ממשל אזורי אפקטיבי עשוי לקדם מספר מטרות בעלות ערך חברתי רב. ראשית, הוא עשוי לחזק את הדמוקרטיה, שכן הוא מעמיק את מידת ההשתתפות של רשויות מקומיות חלשות בתהליכי קבלת החלטות הנוגעת לגורלן, ולכן הוא עשוי לחזק גם את מידת ההשתתפות של תושבים ברשויות חלשות אלה. שנית, במקרים רבים הוא עשוי לקדם יעילות כלכלית באספקת שירותים ובקידום פעילות כלכלית כפי שהובהר לעיל. שלישית, דרג ממשל אזורי עשוי לתרום לפיתוח איכות השירותים השונים שמוענקים לתושבים, תודות ליתרונות הגלומים בגודל של יחידה שלטונית (למשל, פיתוח מרכזי תעשייה גדולים). רביעית, דרג ממשל אזורי מעניק מסגרת פוליטית ומנהלית שמאפשרת מתן מענה לאתגרים מרחביים (כגון: פיתוח תרבות אזורית), כמו גם מתן מענה לבעיות מרחביות (כגון זיהום סביבתי).

תמונת מצב  

על-פי החלטת ממשלה משנת 1957, מדינת-ישראל מחולקת לשישה מחוזות. ברם, חלוקה זו לא תרמה לפיתוחו של דרג ממשל אזורי, זאת ממספר סיבות. ראשית, חלוקה אזורית זו נועדה להקל על עבדת משרדי הממשלה, אך היא לא נועדה לקדם את האזור כמרחב נוסף בתהליך קבלת ההחלטות. שנית, החלוקה האזורית לא כללה יצירת פונקציה אזורית מרכזית אשר מאגדת בתוכה את הפעילות המשרדית ברמה האזורית. במלים אחרות, כל משרד ממשלתי היה אמור לפרוס את יחידותיו המנהליות ברמה האזורית, אך אין שום תפקיד שאמור היה ליצור אינטגרציה ברמה האזורית בין היחידות המנהליות השונות. שלישית, משרדים ממשלתיים רבים לא פועלים לפי החלוקה האזורית שנקבעה על-ידי הממשלה.

בפועל, אנו יכולים למצוא שלוש צורות התארגנות מרכזיות בישראל שעשויות להזכיר התארגנות אזורית, אם כי חשוב להדגיש שצורות התארגנות אלה אינן מהוות דרג ממשל אזורי.

צורת התארגנות אחת היא מועצה אזורית. המועצה האזורית, שמהווה סוג של רשות מקומית, מאגדת בתוכה מספר ישובים, שבכל אחד מהם פחות מ – 5,000 תושבים, ולכן הם לא יכולים להקים רשות מקומית. אך הרשות האזורית איננה מהווה סוג של דרג ממשל אזורי, שכן היא איננה מתייחסת לאינטרסים אזוריים כוללים, אלא לאינטרסים של קבוצת ישובים קטנים.

צורת התארגנות שנייה היא איגוד ערים. גם איגוד ערים, בדומה לרשות אזורית, פועל מכוח חוק מדינה. איגוד ערים, בדומה לרשות אזורית, מקדם את האינטרסים של הערים שחברות באיגוד, אך הוא לא בהכרח מקדם את האינטרסים של האזור כולו. זאת, גם לאור העובדה שאיגוד ערים מצטמצם לערים, ואילו אזורים כוללים אינטרסים נוספים, בכלל זה אינטרסים של ישובים ומרחב שלא באים בהכרח לידי ביטוי באינטרסים של הערים עצמן.
צורת התארגנות שלישית היא הסכמים וולונטריים בין רשויות מקומיות, בנושאים מסוימים. הסכמים אלה זוכים לא אחת לתמיכת המדינה, בין השאר בפיתוח אזורי תעשייה אזוריים. בהקשר זה ניתן גם לציין את החברה למשק וכלכלה של מרכז השלטון המקומי שאומנם אינה מיועדת בהכרח לפעול על בסיס אזורי, אך שואפת לנצל יתרונות של שיתוף בין רשויות מקומיות שונות.

בנוסף להתארגנויות אלה, ניתן לציין את קיומן של רשויות שהוקמו במסגרת של משרדי ממשלה שונים, כגון הרשות לפיתוח הנגב והרשות לפיתוח הגליל.

המשותף להתארגנויות השונות, מעבר לעובדה שהן סוג של שיתוף פעולה הנובע מתוך קרבה גיאוגרפית בין יחידות מקומיות, הוא העובדה שהן נעשות בקנה מידה קטן יחסית, במטרה לפתור סוגיות ממוקדות, תוך התייחסות חלקית ביותר, אם-בכלל, לאינטרסים כלל אזוריים. התשובה של הממשל המרכזי לבעיה זו היא הקמת מערכות הפועלות על בסיס אזורי במשרדי ממשלה אחדים, כגון ועדות התכנון המחוזיות של משרד הפנים. אבל, כאמור, מעטים הם משרדי הממשלה המקיימים מערכות על בסיס אזורי. יתר על כן, מערכות אלו מהוות מכשיר ניהולי בידי הממשל המרכזי, ואינן מייצגות את הרצונות של האוכלוסייה האזורית.

אזורי הפריפריה הם הנפגעים העיקריים ממצב זה, ובפרט אזור הנגב. אזור הנגב סובל מתת-פיתוח, כתוצאה מכך שהאינטרסים הייחודיים של תושבי הנגב אינם באים לידי ביטוי בצורה פוליטית ומנהלית, למעט ברמה מצומצמת על-ידי שילוב נציגים אזורים ברשימות המפלגתיות השונות.

התפתחות דרג הממשל האזורי בעולם הדמוקרטי  

בדומה למושגים רבים במדעי-החברה, אין כיום הסכמה לגבי משמעות המושג "דרג ממשל אזורי", או "שלטון אזורי" (לחילופין: אזוריות). אין גם הסכמה מלאה לגבי כל מאפייניה של התופעה, היקפו של הממשל האזורי והשלכותיו של ממשל זה. כך למשל, לא ברור האם ממשל אזורי באמת מחזק את מידת ההשתתפות של האזרחים בתהליכי קבלת החלטות פוליטיים, והאם הוא מחולל שינוי משמעותי ביחסים שבין השלטון המרכזי לשלטון המקומי.
דרג הממשל האזורי התפתח כתולדה של מגוון סיבות, שקשורות במידה כזו או אחרת בחוסר שביעות רצון (מצד הגורמים השונים) מהחלוקה המסורתית בין שלטון מרכזי לשלטון מקומי. בעבר, אזוריות הייתה ביטוי לחוסר שביעות רצון עמוק של הפריפריה מהמדינה, ולא אחת היא הייתה תולדה של התפתחותן של מגמות בדלניות (כגון: בחבל הבאסקים, בספרד). עם זאת, רעיון האזוריות ינק גם ממקורות אחרים, שדווקא קיבלו ללא כחל וסרק את ריבונות המדינה. כיום, מדינות רבות מאמצות רפורמות שמבקשות לחזק את האזורים השונים במדינה עצמה, מתוך רצון "לגלות מחדש" את המדינה, או לשמור על חיוניותה, בסביבה משתנה (בפרט: הגלובליזציה).
מבחינה כרונולוגית, התפתחות דרג הממשל האזורי (המכונה בספרות גם Meso , המקבילה הלטינית למלה "ביניים") התרחשה במספר שלבים, והיא ידעה עליות ומורדות. במאה העשרים, דרג הממשל האזורי התפתח בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. ברמה הפוליטית והפונקציונלית, הדרג האזורי הוא מענה לציפיות החדשות שעוררה מדינת-הרווחה, ציפיות שהחלוקה המסורתית בין השלטון מרכזי והשלטון מקומי לא יכלה לספק. ברמה הפוליטית-אידיאולוגית, פיתוח הדרג האזורי היה חלק ממאמץ לבזר את העוצמה הפוליטית במדינות לאחר מלחמת העולם, בין השאר בכדי להקשות על האפשרות שמדינות אירופאיות יאמצו בחזרה דפוסים שלטוניים פשיסטיים (בפרט איטליה וספרד).

בשנות השמונים חלה נסיגה מסוימת בעוצמתו של דרג הממשל האזורי, בין השאר כתוצאה מדעיכתה של מדינת-הרווחה והאידיאולוגיה שעמדה מאחוריה, ומתהליכי הפרטה שהונהגו על-ידי בריטניה (תאצ'ר) וארה"ב (רייגן) (Page, 1991: 7-9).

כיום, ניתן לזהות שוב שדרג הממשל האזורי הולך וצובר תאוצה, בפרט בקרב מדינות האיחוד האירופי. אומנם, דרג הממשל האזורי מתמקד בעיקר בשיתוף פעולה כלכלי בין הרשויות המקומיות שמרכיבות את האזור, אך התוצאה המצטברת עשויה להיות התחזקות האזור גם מבחינות פוליטיות אחרות – למשל, שיתוף האזור בתהליכי קבלת החלטות.

הגורם המרכזי להתחזקותו של דרג הממשל האזורי הוא תהליכי הגלובליזציה. בקרב האיחוד האירופי רווחת הטענה שפיתוח תוכניות מדיניות בדרג הממשל האזורי מחזקת את התחרותיות של אזורים אלה, ובמידה רבה היא מקדמת את הכלכלה של המדינות בכלל. מבין הסיבות לכך, ניתן לציין את העובדה ששיתוף פעולה אזורי מאפשר לחברות ורשויות מקומיות להתארגן בצורה אפקטיבית יותר בסביבה כלכלית משתנה במהירות, בלי לאבד את הקשר לצרכים המקומיים ולמידע אודות צרכים אלה, אשר עשוי להתקבל ישירות "מהשטח". כלומר, התארגנות כלכלית על בסיס אזורי (ולא על בסיס מדינתי בלבד או על בסיס מקומי בלבד), מעניקה לרשויות ולחברות שמשתפות פעולה ברמה האזורית גמישות כלכלית ואיזונים מסוימים כנגד שינויים תכופים שהם חלק מהכלכלה שמאפיינת את הגלובליזציה, בלי לאבד את הקשר לצרכים של התושבים (איבוד קשר שעלול להתרחש אם ההחלטות הכלכליות מתבצעות רק ברמה הלאומית).

צרפת הובילה בתהליך של ביזור השלטון לרמה של אזורים. התהליך החל בשנת 1962 עם ההכרה באזורים כמסגרת של פיתוח כלכלי ושל תכנון, ואחר כך בשנת 1972 כאשר המדינה יצרה דרג מנהלי חדש, והוא דרג האזור, וחילקה לשם כך את המדינה ל- 22 אזורים. עדיין בשלב זה האזורים מהווים יחידות אדמיניסטרטיביות, המנוהלות למעשה על-ידי נציג הממשלה באזור, ה-prefet האזורי. תהליך הביזור של הסמכויות מהרמה המרכזית לרמה האזורית החל בתקופה משנת 1982 עד 1985, כאשר הוגדרה חלוקת סמכויות ברורה בתחומים ספציפיים שונים ברמה של המדינה, ברמה של האזור וברמה המקומית (המוניציפאלית), תוך העברה מתאימה של תקציבים ותוך יצירת מסגרות נבחרות ברמה האזורית. המודל המוצע להלן ליצירת דרג שלטון אזורי בישראל מושפע במידה ניכרת מהגישה הצרפתית.

המודל המוצע 

הגישה הכללית: הרעיון המרכזי שעומד מאחורי פיתוח דרג ממשל אזורי הוא יצירת דרג קבלת החלטות שמייצג את המרחב הגיאוגרפי שמצוי בין רמת השלטון המקומי הקלאסי (שמתמקדת ברשויות מקומיות) לבין רמת השלטון המרכזי (המדינה כולה). בסופו של דבר, דרג ממשל אזורי אמור ליהנות מסמכויות מסוימות שיאפשרו לקדם את האינטרסים הכוללים של האזור ותושביו, באופן שאינו אפשרי בחלוקה הדיכוטומית בין שלטון מרכזי ושלטון מקומי. "דרג ממשל אזורי" לא נועד להוות תחליף לשלטון המרכזי והוא לא מבקש לייתר את השלטון המקומי, אלא הוא אמור להוות מרחב נוסף לקבלת החלטות, שישלים את תהליכי קבלת ההחלטות בשני דרגים שלטוניים אלה (Sharpe, 1993).

חלוקה לאזורים: מוצע לבחון חלוקה של המרחב הכולל של המדינה למספר אזורים. ניתן, למשל, לחלק את המדינה לארבעה אזורים, אשר יחפפו בחלקם את החלוקה למחוזות. האזורים יהיו: הדרום (על בסיס מחוז הדרום, או על בסיס נפת באר-שבע בלבד, לא כולל נפת אשקלון, הכוללת את אשקלון ואשדוד, כפי שהמחוזות והנפות הוגדרו בהחלטת הממשלה המצוינת לעיל), הצפון (על בסיס מחוז חיפה ומחוז הצפון, כנ"ל), המרכז (מחוז תל-אביב ומחוז המרכז, אשר יכללו גם את נפת אשקלון, כנ"ל) וירושלים (מחוז ירושלים, כנ"ל).

הסמכות השלטונית האזורית: תוקם בכל אזור "מועצת האזור" נבחרת ובראשה נשיא. המועצה תבחר על-ידי האוכלוסייה של אותו אזור. צריך יהיה להבטיח שיטה לבחירות שאפשר ייצוג במועצה לכל אחד מהיישובים הנכללים באזור. למועצת האזור יהיו סמכויות של רשות מבצעת.

הסמכות המקצועית האזורית: בכל אזור תוקם מועצה מייעצת אזורית, שתורכב מאנשי מקצוע במגוון תחומים הקשורים בפיתוח האזור, אשר תשמש בתפקיד של יועצת למועצת האזור.

תחומי אחריות: תקבע חלוקה של תחומי אחריות של שלשת הדרגים של הממשל. בקווים כלליים, נושאים הקשורים לתפקוד השותף היומיומי של היישוב יהיו בסמכות של הרמה של הרשות המקומית (עניינים מוניציפליים שונים), נושאים בעלי נגיעה אזורית או בעלי יתרונות לגודל מבוהקים יהיו בסמכות הרמה האזורית (כמו תכנון תשתיות, השכלה גבוהה, מרכזי תעסוקה, ועוד), נושאים בתחומים ברמה הלאומית יהיו בסמכות הממשל המרכזי (כמו פרויקטים לאומיים, נושאים מדיניים, נושאים בתחום הביטחון).

תקציב מועצת האזור: יורכב משני מקורות, מסים מאוכלוסיית האזור ותמיכה מהממשל המרכזי. המסים מהאוכלוסייה המקומית ייגבו ישירות או באמצעות הרשויות המקומיות. בסה"כ המסים הנגבים מהאוכלוסייה המקומית לא יועלו כתוצאה משינוי המסגרת השלטונית, אלא יתחלקו בין הרשות המקומית והרשות האזורית. גם התקציבים של הממשל המרכזי לא יועלו: התקציבים המועברים היום לרשויות המקומיות יחולקו עם הרשות האזורית, וכן תקציבים אחרים של הממשל בתחומים שהיו באחריותו והועברו לרמה האזורית יועברו למועצת האזור.

הקשר עם הממשל המרכזי: הממשלה תקים "רשות לפיתוח אזורי", רצוי במשרד ראש הממשלה, שתהיה ממונה על הקשר בין הממשל המרכזי והממשל האזורי. לרשות זו תהיה נציגות בכל אזור שתשמש למגעים בין דרגי הממשל השונים. מטרתה של הרשות הזו תהיה לקדם את הפיתוח האזורי, תוך מיקוד באזורים בעייתיים יותר. הרשות תבחן נושאים כגון מיקום של פעילות כלכלית, מחקרים בתחום תכנון אזורי, וכד'.

הקשר עם הרשות המחוקקת המרכזית: יוקם פרלמנט אזורי ברמה הלאומית, אשר יכלול נציגים של כל אחד מהאזורים כפי שיוגדרו. נציגי האזורים ייבחרו על-ידי תושבי כל אזור, וכל אזור יקבל מספר קבוע של נציגים (למשל, 20 נציגים לכל אזור, וסך הכל 80 נציגים, במידה ויהיו ארבעה אזורים). הפרלמנט האזורי יהיה שותף בתהליך קבלת ההחלטות הלאומי הנוגע לאזורים (לא יהיה לפרלמנט סמכות לדון בסוגיות של מדיניות חוץ וביטחון).
חוזי תכנון רב שנתיים: כל אזור יכין חוזה תכנון רב שנתי בין האזור ובין הממשל המרכזי. החוזה יכלול תכניות ארוכות טווח לפיתוח האזור בתחומים של תשתיות, תכנון השכלה גבוהה, הכשרה מקצועית, מדיניות כלכלית, סביבה, וכד'. התכנית הרב שנתית תוכן ברמת האזור תוך תאום עם הרשויות המקומיות, במטרה להבטיח תאום בין התכנית האזורית ובין התכניות המקומיות. היא תידון תקציבית עם הממשל המרכזי. הממשל המרכזי ישתתף באחוזים מסוימים במרכיבים השונים של התכנית, לפי חשיבותם למשק הלאומי ולפי חשיבותם ביחס לתכניות אחרות שהוגשו על-ידי אזורים אחרים.

שיתוף תוך אזורי: יוגדרו תחומים בהם הממשל המרכזי והאזורי יתמוך תקציבית כדי לעודד שיתוף תוך אזורי בין רשויות מקומיות שונות או בין יחידות כלכליות שונות בתוך האזור. לדוגמא: שיתוף בביצוע שירותים עירוניים שונים על-ידי מספר יישובים.

סיכום

השלטון האזורי מאפשר הגדלת הרווחה הכוללת של אוכלוסיית האזור באמצעות אספקה יעילה יותר ומייצגת יותר את צרכי האזור של מגוון שירותים המוענקים היום על-ידי השלטון המקומי או המרכזי. חשיבותו של הדרג האזורי הולכת וגוברת ככל שפוטנציאל הפיתוח מצוי במערכות קשרים ושיתוף פעולה החורגות מהרמה המקומית, וככל שהבעיות היומיומיות חורגות מהגבולות המוניציפליים. דרג אזורי מאפשר לבזר את העוצמה ולשמר על הדמוקרטיה, הוא מעניק ממד נוסף של זהות פוליטית והוא מאפשר התארגנות כלכלית, זאת בלי לפורר את המסגרת המדינית ולייתר את השלטון המקומי הקטן יותר.

רשימת מקורות

* Alden J. and P. Boland (Eds.) Regional Development Strategies, Jessica Kingsley Publishers and Regional Studies Association, 1996.
* Cassese S. and L. Torchia “The Messo Level In Italy”, in L.J. Sharpe (ed), The Rise of the Meso Government in Europe, Sage Publications, 1993, pp91-116.
* Hirst P. and G. Thompson, Globalization in Question, Polity, 1999.
* Leijon S. and C. Jensen “Theorizing and Conceptualizing Regions – The West Sweden Region – An Idea Searching for a (rRe) Form”, in 1.Alden J. and P. Boland (Eds.) Regional Development Strategies, Jessica Kingsley Publishers and Regional Studies Association, 1996, pp14-37.
* Meny Y. “Regionalism”, in V. Bogdanor (Ed), The Blackwell Encyclopaedia of Political Institutions, Blackwell Reference, 1987, pp526.
Page E.C., Localism and Centralism in Europe, Oxford University Press, 1991.
* Sharpe L. J. “The Europan Meso: An Appraisal”, in L.J. Sharpe (ed), The Rise of the Meso Government in Europe, Sage Publications, 1993, pp1-39.

* דוח מבקר המדינה מס. 50 ב'.דוח מבקר המדינה מס. 50 ב'.