מאמר דעה

להתקיים בכבוד

| מאת:

לפי דו"ח העוני האחרון שפרסם ביטוח לאומי, מצבם של הקשישים בישראל השתפר - אך שיעור העוני שלהם עודנו גבוה יחסית למדינות ה-OECD ועומד על 16.7%. במדד הדמוקרטיה שהתפרסם בשבוע שעבר נמצא, בין היתר, כי 56% מהציבור חוששים שלא יוכלו להתקיים בכבוד בגילאי הזקנה. יש לשנות את הקצאת הסבסוד המדינתי, בדמות אגרות החוב המיועדות ואופן חלוקתן, ולפתח מודל דינמי לקביעת גיל הפרישה.

לפי דו"ח העוני האחרון שפרסם ביטוח לאומי, מצבם של הקשישים בישראל השתפר - אך שיעור העוני שלהם עודנו גבוה יחסית למדינות ה-OECD ועומד על 16.7%. במדד הדמוקרטיה שהתפרסם השבוע\בשבוע שעבר נמצא, בין היתר, כי 56% מהציבור חוששים שלא יוכלו להתקיים בכבוד בגילאי הזקנה. בקרב בעלי הכנסות נמוכות אף גובר החשש ו-65% סבורים כך. בנוסף, מעל מחצית מהציבור סבורים שאי אפשר לסמוך על המדינה שתעזור לאזרחיה בעת צרה.

דרך אחת לטפל בבעיה הוצגה בוועדה שיזמה התאחדות התעשיינים, אשר הציגה את תכנית "מזדקנים בכבוד". במסגרת זו, הוצע כי קצבאות הזקנה יועלו לבעלי ההכנסות הנמוכות במימון שווה של המדינה והמעסיקים ובאופן דיפרנציאלי, כך שיוכלו להגיע למה שנקבע כ"סף קיום בכבוד" (גילוי נאות - פרופ' ששינסקי עמד בראש הוועדה). אך לא די בכך, במקביל יש לפעול גם לשיפור איכות החיסכון הפנסיוני ולנקוט בצעדים שיובילו להגדלת הפנסיה מתעסוקה תוך התחשבות בפרמטרים נוספים כגון גיל והכנסה.

ארגון הבריאות הבינלאומי והאו"ם הגדירו את הזדקנות האוכלוסייה כאחד מהניצחונות הגדולים של האנושות ואחד מהאתגרים הגדולים שלה. העליה בתוחלת החיים במדינות המפותחות ובכללן ישראל, מובילה להזדקנות האוכלוסייה ולפי תחזית הלמ"ס, חלקם של בני 65 ומעלה צפוי לעלות מ- 11.1% ב- 2015 ל--15.3% ב-2065. שינויים אלה והמגמות בשוק העבודה כגון כניסה מאוחרת לתעסוקה עלולים להוביל להפחתה בחיסכון הפנסיוני ולירידה משמעותית בהכנסות לאחר הפרישה. הפנסיה מורכבת משלושה רבדים: קצבאות הזקנה האחידות, קרנות הפנסיה התעסוקתית וחסכונות לטווח ארוך של הפרטים. קצבת הזקנה, הנמוכה יחסית, מעצימה את חשיבותה של קצבת הפנסיה מתעסוקה בעוד החיסכון לטווח ארוך של הפרטים תלוי בהם בלבד.

בעשורים האחרונים חלו שינויים רבים במערכת הפנסיה כדי לייצב ולשמר את כושר הפירעון שלה, אך באופן מטריד הם הובילו למערכת המשמרת אי-שוויון ושאינה מתמודדת עם שיעורי העוני הגבוהים בגיל העבודה, המובילים לאי שוויון הולך וגדל לאחר הפרישה. מחקרים מראים, כי לאנשים בעלי הכנסות גבוהות יותר, תוחלת חיים גבוהה יותר. בהתאם, בעלי הכנסות גבוהות נהנים תקופה ממושכת יותר מקצבת הפנסיה ומהסובסידיה המוענקת להם מהמדינה באמצעות הקצאת אגרות חוב מיועדות בתיק הפנסיה. אגרות חוב אלו, שהמדינה מנפיקה לקרנות הפנסיה בלבד, מבטיחות ריבית שנתית של 4.86% בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן. באמצעותן המדינה מגִינה על חלק מהכסף שנמצא בחיסכון הפנסיוני, ואילו יתרת התיק מושקעת בשוק ההון המסוכן.

כדי לצמצם את הפערים הנגזרים ממבנה מערכת הפנסיה ולחזק אותה יש לאמץ ראייה כוללת וארוכת טווח וללמוד מניסיונן של מדינות שהצליחו בכך. בין השאר יש לשנות את הקצאת הסבסוד המדינתי, בדמות אגרות החוב המיועדות ואופן חלוקתן, ולפתח מודל דינמי לקביעת גיל הפרישה. המצב היום, שבו אמצעי החיסכון הבטוח ביותר בתיק הפנסיה ניתן לפי גיל החוסך על מנת למזער את הסיכון למבוגרים אינו מספיק. יש להביא בחשבון פרמטרים נוספים, כגון גובה ההכנסה, כך שאוכלוסיות חלשות יקבלו יותר ויצטמצם אי-השוויון לאחר הפרישה. לא דין סיכון קרן פנסיה של אדם המרוויח שכר של 40,000 ₪, כדין אדם המרוויח שכר מינימום.

מהנתונים שבידינו ממדד הדמוקרטיה, ניכר שהאזרחים אוהבים את המדינה ואופטימיים לגבי עתידה, אך חשים חוסר ביטחון לעתידם. טיפול שורש בתחום הפנסיה הוא סוגיה כלכלית משמעותית, המאפשרת חלוקת הוצאות סבירה והורדת נטל המדינה בהוצאות העתידיות עבור אזרחיה. אך לא פחות חשוב, מדובר כאן בצורך דמוקרטי משמעותי ובסוגיה שמפלגת את החברה השסועה שלנו בין עשירים לעניים. אי טיפול בה עלול לפגוע בחוסן האזרחי ובסולידריות הישראלית.

פורסם לראשונה בדה מרקר.