מאמר דעה

פגיעה בפרטיות

| מאת:

חוק נתוני תקשורת שנחקק לאחר דיונים לא מעטים בכנסת ואף נדון בבג"ץ מאפשר למשטרה ולרשויות חקירה נוספות בישראל לקבל מחברות הסלולר ומספקיות האינטרנט מידע אישי על כל אדם. אבל, בניגוד למה שמבקש החוק הנוכחי לקבוע, קבלת המידע מותנית באישור בית משפט. נשאלת השאלה- מדוע מבקשים ליצור מנגנון עוקף להליך זה? אם אין מדובר במקרה חירום מדוע הצעת החוק מבקשת להימנע מהצורך לפנות לבית המשפט?

Flash90

בימים אלה נערכים בכנסת דיונים בהצעת חוק מוקד 100 שלפיה כאשר נכנסת שיחה למוקד החירום של המשטרה, מד"א או מכבי אש, יקבל המוקדן בזמן אמת מחברות התקשורת או הסלולר את נתוני המיקום המדויקים של המתקשר לשם טיפול באירוע. במבט ראשון מדובר בהצעה ברורה ומוצדקת: לפעמים קבלת נתוני מיקום הפונה היא ההבדל בין הצלת חייו בזמן אמת לבין הגעה מאוחרת מידי של כוחות ההצלה.

השאלה היא מה קורה אחרי סיום האירוע? חוק זה, יביא לכך שבידי המשטרה, מד"א או מכבי האש יווצר מאגר מידע של נתוני המיקום של המתקשרים. כדאי להדגיש: לא מדובר בפושעים ואפילו לא בחשודים. מדובר באזרחים נורמטיביים במצוקה שזקוקים לעזרה ופונים למוקדי החירום, לעיתים רק כאלו שמדווחים ואינם חלק מהאירוע. לפי הצעת החוק, אם המוקדן לא זקוק לנתוני המיקום על מנת לטפל באופן מידי באירוע, נתוני המיקום לא יימחקו. המוקדן יהיה רשאי לעשות בהם שימוש גם לאחר סיום השיחה והטיפול באירוע החירום, וזאת לשם ביצוע תחקיר בנוגע לאופן הטיפול בפנייה.

כל נתוני המיקום שבהם נעשה שימוש לצרכי תפעול האירוע או תיחקורו בדיעבד יישארו לעד בידי המשטרה בעוד נתוני מיקום שלא נעשה בהם שימוש כלל ימחקו תוך 14 יום, במהלכם נקווה שמאגר המידע לא ייפרץ ונתוני המיקום לא יזלגו לידיים לא רצויות, כפי שכבר קרה בעבר שהרי מדיווח של המשטרה עצמה עולה כי למעלה מ-80% מהשוטרים שעברו תחקיר בטחוני בשנים האחרונות לשם העברה לתפקיד רגיש העידו כי עשו שימוש לצרכים אישיים במאגר המידע המשטרתי, לעתים למטרות רווח.

בניגוד למה שניתן אולי לחשוב, אין כל צורך בהסדר לצפייה בנתוני מיקום למטרות תחקיר. חוק נתוני תקשורת שנחקק לאחר דיונים לא מעטים בכנסת ואף נדון בבג"ץ מאפשר למשטרה ולרשויות חקירה נוספות בישראל לקבל מחברות הסלולר ומספקיות האינטרנט מידע אישי על כל אדם – לרבות מיקומו, למי התקשר, באיזה אתרים גלש, ועם מי התכתב. אבל, בניגוד למה שמבקש החוק הנוכחי לקבוע, קבלת המידע מותנית באישור בית משפט או במקרים דחופים באישור קצין מוסמך ואך ורק אם המידע נחוץ לצורך גילוי עבירות ועבריינים. נשאלת השאלה- מדוע מבקשים ליצור מנגנון עוקף להליך זה? אם אין מדובר כבר במקרה חירום או בצורך דחוף, מדוע הצעת החוק מבקשת להימנע מהצורך לפנות לבית המשפט?

התשובה היא פשוטה- מדובר בצעד פשוט יותר, ש"חוסך" ביורקרטיה, ומאפשר חופש פעולה גדול יותר למשטרה, על חשבון פרטיות האזרחים. ואם המאגר יפרץ? ואם ייעשה בו שימוש למטרות לא נאותות- למשל בכדי להשיג מידע על אדם שמארגן הפגנה? הצעת החוק הזאת עלולה להרתיע אזרחים שומרי חוק מפני פנייה למשטרה ותיצור כפילות בחקיקה. אבל בעיקר, היא עוד שלב בכרסום ההולך ומתמשך בזכותנו לפרטיות. כרסום המגיע לשיאו בשבועות האחרונים עם פרסום תזכיר חוק הסייבר המבקש לאפשר למדינה לצבור אצלה כמויות בלתי נתפסות של מידע אישי. כך, במקום שהמדינה תגן עלינו, האזרחים, מהפגיעה הרחבה בפרטיותנו על ידי חברות הענק המסחריות כמו פייסבוק, גוגל וגם מועדוני לקוחות שונים, היא מבקשת להצטרף לפוגעים. בסוף, אנו האזרחים נותרים עם הגנה מקרטעת על זכותנו לפרטיות שמקורה בחוק מלפני 30 שנה וללא הגנה משמעותית מיוזמות ממשלתיות מיותרות כדוגמת זו, שהיא עוד חוליה בשרשרת של שימוש בטכנולוגיה והמידע שנאגר כלפינו, באופן שעלול לסכן את הפרטיות שלנו.

פורסם לראשונה במעריב.